או דבילית...

קראתי בשאלות הנפוצות שלכם .אחת ששאלה אם אין כימיה בינה ובין המטפל אם כדאי להפסיק. אני שואלת הפוך: אני מאוד אוהבת ללכת אליו ואוהבת להיות שם אבל אם אני מנסה לבחון אמיתי מה קורה לי שם אז נראה שלא הרבה. גם כי אני כזו שקשה לה להתבונן פנימה ולדבר על זה אבל מצטרפת לזה התחושה שהוא מידי מוותר ולא דוחף קדימה. אני צריכה אולי מישהו יותר דוחף? לבקש מימנו לדחוף יותר זה מפחיד אותי ובכלל כנראה יפחיד אותי מישהו שיהיה יותר דרשן .בקיצור:מה?????

שלום לך, את מתארת מצב בו טוב לך בקשר עם המטפל אבל את מרגישה שהוא לא מתקדם משום מה. גם כי לך קשה, וגם כי המטפל לא לוחץ אותך, הולך בקצב שלך. כאילו אינו שם לב לצורך שלך שהוא יהיה האמיץ, יוציא ממך את אותם חלקים שאת לא מעיזה להוציא. לפני שאנסה לענות על השאלה שלך איך יודעים מה לעשות, אני רוצה להזמין אותך לחשוב ביחד איתי על משהו. האם הדינמיקה שתיארתי למעלה, בה את מרגישה בנוח אך חוששת שאת "נרדמת בשמירה" מוכרת לך? מהיכן ההרגשה שהדרך הנכונה עבורך ועבור אחרים לנהוג כלפייך היא להיות דרשניים, קשוחים? אלו שאלות חשובות שיש טעם לחשוב עליהן. ולשאלתך, לדעתי התחושה הכנה שלך, האמיתית, שטוב לך מולו היא המשמעותית ביותר. אני חושב שלולא היית מרגישה מובנת, מרגישה שהוא עוזר לך בדרך כלשהי לא היית רוצה ללכת לפגישות. השאלה היא מדוע אינך מאמינה לתחושותייך ומרגישה צורך לצאת החוצה ולהתבונן מהצד באופן אובייקטיבי לכאורה. האם יש שם חשש להיסחף, וכפי שאמרתי להירדם בשמירה? דרור