קבלה עצמית ואהבה

אמא שלי תמיד אמרה לנו ש"מי שלא אוהב את עצמו, לא יכול לאהוב אחרים". כיום אני רואה שבהחלט יש אנשים שזה נכון לגביהם. בעיקר אנשים שמרגישים לא בנוח עם חלקים בעצמם (לאו דווקא פיזיים), שקשה להם ליצור יחסים קרובים ובעיקר זוגיות. השאלה שלי היא, למה בדיוק זה קורה? הרי אם אדם באמת אוהב אותך ומקבל אותך כמו שאתה, סביר להניח שתרגיש אליו קרבה ולא ריחוק. אבל בפועל זה לא תמיד קורה... אז איפה ה"חוליה החסרה" בקשר הזה? והאם אפשר ללמוד לאהוב?

שלום ש. את שואלת שאלה טובה. כיצד יכול להיות שאנשים יחושו ויביעו כלפינו תחושות חיוביות, ואנחנו לא נצליח לקלוט ולהפיק מכך דבר? נדמה לי ש"החוליה החסרה" עליה את מדברת, נמצאת בגוף השאלה -החוליה הזו היא אנחנו, עם מנגנוני הקליטה והפירוש שלנו, שמתעצבים לאורך החיים והופכים להיות חלק אוטומטי כמעט מהאופן בו אנו קולטים ומבינים את המתרחש סביבנו. כאשר אנו מתורגלים בחשיבה שלילית לגבי עצמנו, כאשר מרבית התפיסה העצמית שלנו נסובה סביב תחושות של העדר ערך, מה הסיכוי שמסר חיובי יעבור כמות שהוא פנימה, בלי לעבור מחיקה או שינוי למסר שלילי? ואמא שלך בהחלט צדקה בדבר הזה, בשביל לשמוע ולקלוט אהבה של אחרים, צריך להיות לנו כבר מקום בפנים שמוכן לאהבה הזו ומוכן לקבל אותה כלגיטימית ונכונה. האם אפשר ללמוד לאהוב את עצמנו? אפשר לנסות..דרך טיפול, עם הרבה מאמץ וכאב, אבל עם סיכויי הצלחה לא רעים בסיום. בהצלחה דוד

:)