שתי שאלות

שלום לך, יש לי 2 שאלות 1) בכל פעם שאני עובדת על נושא שאני ממש שונאת לדבר עליו, התלות שלי במטפלת והצורך שלי בה עולה מאוד אבל אז אני דווקא עושה את ההפך למרות העידוד שלה, אני נשארת עם הדברים לבד, עד הפגישה שאחרי, ונלחמת בתורך שלי בה שתרגיע אותי ובקול שלה. ואני אפילו "מענישה" את עצמי אם אני מתקשרת בשעות שבהם אני הכי חלשה. יש לציין שאני אצלה שנתיים, ועדיין לא בכיתי אצלה. אני תמיד מאופקת וכשאני יוצאת מהפגישה אני מרגישה בלחץ ובכאב בכל הגוף מרוב התאפקות (ברגש, בדיבור, בישיבה...). 2) למה לא משתמשים בשיטת המשחקים עם המבוגרים (כלומר לתת לי לשחק במשהו ותוך כדי לנהל את השיחה)? מה ההבדל? והאם מבוגרים עוברים מבחני אינטלגציה למשל? או אישיות? תודה רבה לך

שלום שני נשמע שאת נקרעת בין הצורך להעזר, לתת אמון ולהתמך לבין החשש מכך והרצון להסתדר ולהתמודד בכוחות העצמך. באיזשהו מקום נדמה כי להעזר נחווה בעיניך כסימן לחולשה, אולי משפיל או אסור, ופותח אותך לסיכונים של נזיפה או לגלוג. ברור כי הקונפליקט הזה מחמיר כאשר את מתמודדת עם תכנים קשים, אז את מרגישה יותר זקוקה לעזרה, אך גם חווה יותר את האיסור על כך. דבר זה מתבטא בקושי לבכות וגם בשאר סימני המתח והמאבק לשליטה והתאפקות שגופך מפגין. השאלה השנייה שלך מעניינת מאוד. למעשה, לעתים ניתן להשתמש בשיטת המשחקים עם מבוגרים, אבל הדבר תלוי במטפל, במטופל ובסיטואציה שנוצרת. אם את מרגישה צורך לכך בזמן הפגישות את בהחלט יכולה לשאול את המטפלת שלך לגבי עמדתה בעניין. חשוב לי לומר שבמובן מסוים הדיבור, אצל המבוגרים, הוא שמחליף את המשחק, וכמו שניכר פה בפורום פעמים רבות, גם השפה, הלשון, היא כלי משחק ומשהו להשתעשע איתו, לבטא את העולם הפנימי וליצור יצירות שונות. בנוגע למבחנים, מבוגרים בהחלט עוברים מבחני אינטליגנציה ואישיות שונים, בהתאם למצב ולצורך. להתראות דוד

שלום דוד, אתה פשוט לא ענית לגבי החלק הראשון. מה אני אמורה לעשות עם הפחד מהתלות? עם הכאב שאחרי ההתאפקות הזו? עם השליטה בבכי וההפרצויות שבאות עקב הפגישה בחיי היומיום כי לא הצלחתי להוציא את זה בפגישה. האם זה נחשב לטבעי אחרי שנתיים טיפול אשמח לקבל תשובה מפורטת והאם המשחקים הם אותם משחקים של הילדים או שיש דבריחם אחרים.! אני פשוט צריכה משהו לשחק איתו, להתעסק איתו כשאני מדברת על עצמי! למה? תודה רבה