המקום ללא המענה
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
היי ליאתי, מה שלומך היום? את יודעת, יש מקום אחד שבו אין לה מענה. המקום הכי כואב ומדמם בחיי, עליו אין לה מענה. בפגישה האחרונה דיברתי עליו. הרבה זמן לא דיברתי עליו. ושם היא כל כך בלי מילים, שותקת. אולי אני משליכה, אבל נדמה לי שהיא לא אוהבת שאני מדברת על זה. נדמה לי שאת החוסר אונים שאני מרגישה גם היא מרגישה ולא נעים לה להיות שם ולהרגיש אותו. את חושבת שיכול להיות שהיא לא אוהבת לדבר, או יותר נכון לשמוע אותי מדברת על זה? או שרוב הסיכויים שאני סתם משליכה? אולי אני אשאל אחרת, יש לך מקומות כמטפלת שאת מעדיפה שלא לדבר עליהם? הפגישה נחתכה לי מהר. מהר הנושא נקטע. מהר חזרתי לעניינים של מציאות. מהר פניתי למחויבויות שלי. כשבעצם הייתי (ואני עדיין) בלי נשימה, בלי אויר. היום כואב לי, מחר זה יעבור. סוף שבוע רגוע. נורית
נוריתי, "המקום ללא המענה", נשמע כמו כותרתו של סיפור, מחזה, או אפילו כמו שם של סדנה רוחנית לגילוי העצמי. ה'מקום' הזה, כך נדמה לי, נמצא בתוכך ולא בתוכה. המקום העיקש הזה, שאינו מגליד, אינו דוהה, אינו מסופק, אינו מחלים, אינו מצליח לקיים דיאלוג עם האחר. אני תוהה, מהו שמצליח להשתיק את מטפלת-קנה-הסוף בעקביות כזו, כאילו אמרה - "כאן היא לא צריכה את המילים שלי, אלא משהו אחר". אני מהמרת שזה לא מקרי, ושהשתיקה שלה מבקשת לעשות מקום לחוסר האונים הזה שלך, אולי ב??מ?קום בו עד היום אי אפשר היה להיות חסרת-אונים. לא באמת יודעת. לשאלתך, קשה לי להעלות בדעתי (המודעת) תכנים מחיי המטופלים שלי עליהם הייתי מעדיפה שלא יידברו. עם זאת, ברור לי שלכל מטפל ישנו כתם עיוור איזשהו, הפורץ לתודעתו בעזרתו האדיבה (פחות או יותר) של תהליך ההדרכה. כשזה קורה אצלי, אני חשה תערובת משונה של מבוכה והקלה. מקווה שתצליחי להשתחרר מהדאגה *לה*, להמשיך ולדבר את הכאב שצריך להיות מדובר, ולהבין את מה שעדיין במחשכים. סוף שבוע קל ואוורירי ליאת
היי ליאת, את חושבת שיום יבוא ו"המקום העיקש הזה" יכאב לי פחות? נויה אמרה לי היום בטלפון שאני צריכה להשלים עם זה. גם אחריי יותר מעשר שנים אני עדיין מסרבת. שמחתי לשמוע שאת חושבת שהמטפלת שלי נפלאה, חכמה ורגישה. אני יודעת שהיא אכן כזאת, אבל עכשיו אני ילדה בת חמש בהתקף זעם. נורית
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
