מנטרל המחשבות

פתאום היא מכה בי - העצבות. בלי סיבה. אלימה. שונאת לכתוב ככה. שונאת דרמטיות, קטשיות- רגשות. החלטתי להתעלם מהרגש, מהמחשבות כבר אין כוח לדכאונות וזה עבד. התמכרות לטלוויזיה. זאת השיטה. העלמות בתוך המסך הנטול.. נטול שכל. להתנוון למולו. רק לא לשקוע- למחשבות, הרהורים.. התחייבתי לעשות עבודה לאחי. כבר מזמן היה צריך להגיש אותה. כל פעם שאני מתיישבת מול המחשב ומתנתקת ממנטרל המחשבות שלי, אני שוקעת. הכל כל כך דפוק. הכל דפוק. לא מאמינה שככה נראים החיים שלי. לא מאמינה שהם אינם. לא מאמינה שזו אני. נאבדתי בדרך. נשארה רק גופה מהלכת. חלולה. מנוונת, מתנוונת. שונאת לכתוב ככה. לא מצליחה לעשות את העבודה- זה מלחיץ אותי כל כך.. כרגיל, אין אצלי שאלה ברורה.. סתם משתפת. פרח

שלום פרח תודה על השיתוף. לא תמיד צריך לשאול, לפעמים יש מקום גם פשוט להביא את עצמך, עם מה שאת מרגישה ולא מרגישה. הטלויזיה אכן ידועה ביכולתה לנטרל חשיבה ורגש. אני שומע שאת משתמשת בה ככלי הרגעה כרגע, ואני במקומך הייתי שוקל - האם יש נקודה בה ההגנה הופכת לחלק מהבעיה עצמה? האם בטלויזיה אין הקלה בטווח קצר ובטווח הארוך היא בעיקר תורמת לתחושות של גינוי ובוז עצמי? כי שם נדמה לי שהלכת לאיבוד לעצמך - בביקורת על עצמך, במחיקה של כל מה שאת עושה וכתוצאה מכך -בחרדה ובקושי לייצר משהו חדש (אפילו אם אינו מיועד עבורך). אם את זקוקה לטלויזיה כרגע, תשתמשי בה. עדיף ללכת לאיבוד בתוכה מאשר בתוך השנאה. אבל הייתי מזהיר אותך מלחשוב עליה לאורך זמן כדרך הצלה. להתראות דוד

תודה דוד יקר, ידעתי ברגע ששלחתי את ההודעה שאני אתחרט על כך. ידעתי שכשאני אקרא את התגובה שלך, זה יעציב אותי יותר ואני אתחיל לבכות. אני לא יודעת בדיוק על מה. הטלויזיה כבר לא מרגיעה, כבר לא משכיחה כאבים. (אולי הם אף פעם לא נשכחים רק נחים קצת ושוב תוקפים). אני לא ישנה בזמן האחרון, לא מסוגלת להניח את הראש הכר מבלי שיציפו מחשבות. אני לא יודעת מה כואב כל כך. ההודעה שלך הציפה הכל.. ואולי הייתי צריכה הצפה שכזו(?), לטבוע מעט בייאוש.. יום הולדת 29 מתקרב.. מפחיד אותי להגיע לשלושים. להבין שחלפו שש שנים שבהם לא עשיתי שום דבר. ואני לא מתכוונת במובן מטאפורי.. פשוט הפסקתי לחיות לשאוף ולקוות. הפסקתי לעבוד, לצאת מהבית (נאלצתי לחזור לבית ההורים). ניתקתי קשר עם חברים (למעט אחת שלמזלי לא מוותרת), עליתי בצורה קיצונית במשקל. מעולם לא הייתה לי מערכת יחסים נורמאלית וכנראה גם לא תהיה.. אין לי את השאיפות הרגילות- בית, ילדים משפחה, - בעל- ויתרתי על הכל.. בן של חברה שלי נולד עם המון בעיות רפאיות, עד גיל שנה עשה 4 ניתוחים שונים. בספטמבר יתחיל ללכת לגן וחברה שלי ביקשה ממני להיות סייעת שלו. הסכמתי. ועכשיו- אני לא יודעת איך אני יעשה את זה. אחרי שש שנים שלא יצאתי כמעט מהבית. ללכת לעבודה כל יום.. ולמה? אין לזה משמעות עבורי. כולם סביבי שמחים ואומרים שזו התחלה.. התחלה של מה? אני לא רוצה את זה. אין לי בעיה להמשיך ולעשות כלום, עד שארית ימיי. וזה כל כך מביך להגיד שאני סייעת, כנראה זה עדיף על לומר שאני לא עושה כלום. תמיד אמרו לי שאני לא יכולה ללמוד שאני טיפשה מידי. (כן, במילים האלו). שאני צריכה להיות גננת כי להן אין תעודת בגרות והלימודים לא קשים למישהי כמוני.. זה העציב אותי מאוד, ולא רציתי את זה- והנה אני מוצאת את עצמי בתוך תפקיד שיעדו לי מאז ומעולם, שניסיתי לברוח ממנו. (ואפילו לא. סייעת, אפילו לא גננת). דוד, מסכן, נפלתי עלייך עם השטיות האלו. פשוט אין לי את מי לשתף מסביבי, אנשים לא מבינים איך זה להתחיל לעבוד אחרי שש שנים בהם לא עשיתי כלום, בעיקר כי לא מבינים את חוסר העשייה. מצטערת על האורך. לילה טוב יעל