טיפול

הייתה לי אמא שלא תפקדה כהורה, לא אהבה אותי, קטלה במקום לעודד. בגיל 27 פניתי לטיפול בגלל המון סיבות ואני מרגישה כלפי המטפל שלי משהו שאף פעם לא דמיינתי אפילו שאפשר להרגיש. אני פשוט רוצה אותו כל פעם שאני מרגישה רע וחוסר ביטחון, מדברת איתו ומתעודדת, אפילו עם סתם מדברים, לא בהכרח על מה שעושה רע. אני יודעת שתגידו לי לדבר על זה עם המטפל שלי, אבל אני שואלת לגבי התיאוריה באופן כללי, ולא לגבי המקרה הספציפי. מה הדמיון בין יחסי מטפל-מטופל לקשר עם הורים? האם בהכרח מי שלא היה לו קשר עם הורים ישאף לכזה עם המטפל, או שיכול להיות שגם מישהו עם הורים נורמלים ירצה כזה קשר? מה הגבול מבחינת המטפל לגבי קשר כזה,הרי מבחינתו הוא לא האמת הורה של המטופל? תודה,י

שלום יעל את שואלת לגבי התיאוריה, ואני אתייחס בעיקר אליה ולא למקרה הספציפי. בתיאוריות פסיכולוגיות רבות בהחלט מקובל להתבונן על קשרים שאנו יוצרים בחיינו כנגזרות - לעיתים כשחזור, לעיתים כניסיון לתיקון - של הקשרים המוקדמים שלנו עם אחרים משמעותיים. פעמים רבות דבר זה תקף גם לגבי הקשר שנוצר בתוך חדר הטיפול. כיצד מותק הקשר עם ההורה ואיזה חלקים ממנו עוברים לחדר תלוי בקשר הטיפולי הספציפי שנוצר. עם זאת, התופעה הזו יכולה להיווצר אצל כל אדם, עם כל קשר אפשרי שהיה לו עם הוריו. לגבי הגבולות של המטפל, הרי שכאן נדמה לי שמדובר בתשובה המשתנה בין מקרים ובין קשרים טיפולים שונים. כלומר, חזרה לתחום הספציפי. הדבר המומלץ, בעיני, הוא להעלות שאלה זו, או אחרות המטרידות אותך, מול המטפל עצמו. קשה, אבל שווה את זה. להתראות דוד