אהלן

דוד, מה שלומך? היום הייתה לי פגישה לא כל כך קלה. נסגרתי בפניה :-( לא רציתי לשתף אותה בשום דבר, אז שיתפתי רק בכותרות. אמרתי לה שלא בא לי, וכל מה שרציתי לעשות זה ללכת משם. לא רציתי שתתקרב. אפילו חשבתי על ההודעה שאנסח כאן היום.. הייתי איתה, אבל במערכת מושגים עתיקה ואחרת. כפרתי בכל קירבה שאי פעם הייתה- אמרתי לה שזה לא מרגיש לי אמין. אמרתי לה שמשפיל אותי לשתף אותה, שאני גאה מכדי לעשות את זה. אמרתי המון דברים שאני לא אומרת. דיברתי באופן נחרץ. לא הייתי רעה או קשה, חייכתי כל הזמן .. כנראה ממבוכה.. לא הייתי הגיונית כמו תמיד.. זה בלבל. הייתי גם קצת חרדה , לקראת הסוף, שכך אני מדברת. שאולי אפגע בה. אמרתי שזה מבלבל להפנות לה כתף קרה כל כך מהר. היא אמרה שהיא מבינה, שזה אכן מבלבל. אמרה שזה בסדר להביא גם חלקים כאלה. אני זקוקה לעצה ולא בטוחה שתוכל לתת כזו. בשבוע שעבר שאלתי אם נוכל למשוך את הפרידה 2 פגישות מעבר למה שתוכנן. את תאריך הפרידה קבענו יחד, בהתאם לתאריך טיסה משוער שלי. כשתאריך הטיסה נקבע ביקשתי לקבוע מחדש גם את הפרידה. דיברנו על זה פגישה שלמה אבל לא באופן קונקרטי. היא לא אמרה אם כן או לא. הרגשתי שזה תפקידה לחזור עם תשובה, לא שאלתי היום, והעניין לא עלה. בין השורות הבנתי ממנה היום שאנחנו נפרדות כרגיל, ולא כפי שביקשתי. האמת היא, שכיוון שהתרחקתי ממנה השבוע וכיוון שפתאום זה נעשה לי קשה, ה"גרירה" הזאת של הסוף ל"עוד פגישה אחת ודי", אני מעדיפה שכך יהיה. אלא ששלחתי לה SMS נבוך קצת בסוף הפגישה ושאלתי אם הבנתי נכון, שאכן ניפרד כמתוכנן והיא אמרה שלא. שניפרד שבועיים מאוחר יותר. אני לא יודעת מה לעשות :-( אני מוכנה להיפרד ולסיים. אני לא רוצה להמשיך יותר.. אני מרגישה שלאורך כל הדרך כך זה היה- לא מספיק היה ברור מתי יסתיים הטיפול, וכל פעם זה נמשך עוד קצת ועוד קצת ואני כבר עייפה. איך אומר לה את זה 3 פגישות לפני סיום? איך אומר שנותרו לנו 3 פגישות ולא חמש. כשאין הרבה פגישות אז זה כן הבדל משמעותי. אני לא יודעת מה לעשות :-( כי איך אדע שההחלטה לא נובעת מהריחוק הזה שאני שרויה בו? איך אדע שזה לא כי אני לא רוצה להתקרב יותר אליה? רוצה לחתוך ולסיים וזהו. איך אדע מה בי אמין? והאם כך באמת אני רוצה לסיים? "גיבורה" לכאורה- גאה מדיי כדי להגיד עליה מילים טובות, למרות שמגיעות לה כאלה, גאה מדיי כדי לבקש חיבוק של סיום ולהסתפק בלחיצת יד של "אני עושה לך טובה".. אוף.. איך אחלץ מהמאצ'ו הזה? מקווה שהחופשה עברה עליך בנעימים, חסרת.. לילך

שלום לילך נשמע שהפרידה ממשיכה להתגלגל ולהוציא דברים. נכון שאין לי עצה לתת לך, אבל נדמה לי שהבלבול ביחס למספר הפגישות שנותרו אינו מקרי. נדמה לי שבחלקו לפחות הוא משקף את האמביוולנטיות העזה שלך, את התנועה בין הכרת תודה והחשפות לבין ריחוק ושמירה על "כבודך". נשמע לי שוב שאת רוצה לצאת מהסיום "החזקה" מבין שתיכן. אבל הדרך הטובה בעיני לעשות את זה היא דרך לתת גם לה כוח. כך שלא משנה האם 3 או 5, משנה איך תהיי בפגישות הללו שנותרו. תודה על המילים הנעימות (איך זה שפה את מרשה לעצמך ושם לא?) להתראות דוד

דוד, אני נשבעת שאני נעימה גם איתה! באמת :-) הפרידה אכן ממשיכה להוציא דברים ואני מאוד רוצה כבר שזה יגמר. קשה לי להמשיך בזה ואני רוצה לחזור ולהיות ברשות עצמי. אני לא רוצה יותר לשמוע מה יש לה לומר על דברים שלי ולא רוצה שתרגיש חופשייה מדיי בטריטוריה שלי. ורק לא מזמן הייתי כל כך רכה ושלה ואוהבת, והרגשתי עם זה מצוין. כמה אני נעשית קשה פתאום... פולטת תחושות שלא סיפרתי לה קודם, על פגישות שהיו קרובות. מחפשת אותה במילים, לא מסתפקת במה שהיא נותנת. קשה לי איתה כל כך ולא בא לי להרפות. זה תסכול נואש, ובטח מעורבבים בו עוד המון דברים ולא רק המקרים הספיציפיים שאני מספרת לה. אני לא יודעת אם היא יכולה לעמוד בזה. באמת שאני לא יודעת. תמיד אני נחמדה, משתדלת לתווך לה את עצמי, לאפשר לה מרווח של ספקות עצמיים שתוכל לנצל כדי להגיע אליי. היום הייתי קצת אחרת. בוטה (עם חיוך, שזה באמת נורא), פחות מתפשרת. אני לא יודעת אם היא תדע איך לעמוד בזה בלי לפגוע בי. אני חושבת שקוצר הרוח והשעמום ממנה (ממש שעמום ממי שהיא) ניכרו היטב היום. כאילו נעתי בין "אני" החרדה, שאולי אני פוגעת, שאולי היא תתרחק, שאולי היא לא תדע מה לעשות ותרגיש לא בנוח, לבין "אני" שפשוט לא אוהבת אותה ולא מעוניינת בקירבה שלה. לא מאמינה בה או לה, לא חושבת שמגיע לה שאמשיך לשתף אותה, ובסך הכל די משתעממת מהמילים הבנאליות שלה. כאילו הייתי שתיים, כשכל פעם אני אחרת מדברת מפי. אני מצפה ממנה ליותר ממה שהיא יכולה לתת- מצפה ממנה לתשובות שמותאמות לי בדיוק. אני לא רוצה לתת לה כוח. אני רוצה לא לאהוב אותה מכל הלב, ממש כמו שאהבתי אותה מכל הלב. כמה אני מפחדת להיפרד ממנה כך. גאה ומטומטמת. היא תרגיש כשלון וגם אני. אני לא חושבת שהיא מכירה אותי גאה. זה רק ביני לבין עצמי בא לידי ביטוי. אני תמיד מפחדת לקחת מקום, להשתלב. כשאני חושבת על הדברים שהייתי רוצה עוד לספר לה, נפלט לי "אני שונאת אותה".. שונאת אותה על שהיא במקום הזה, שיכול לשמוע אותי מספרת כאלה דברים. לא רוצה לספר אותם לאיש, ודווקא לה? אוף.. כמה זה מבלבל.. דוד, למה משפיל אותי לשתף? אתה יודע, היא מטפלת באמנות ואני לא מצליחה לשתף פעולה עם האמנות- זה משפיל אותי בצורה בלתי רגילה. מעורר בי זעם של ממש. רק לאחרונה אני מצליחה לחבר לשם את המילה "משפיל". היום נזכרתי שכשהייתי בת 6 לקחו אותי לפגישת ייעוץ אצל פסיכולוגית שביקשה שאשחק בבית בובות ענק. היא ניסתה לעזור ולהזמין אותי לשחק, אבל אני סירבתי בכל תוקף. כעסתי על ההתעקשות שלה. הייתי תום בוי ובובות היו מחוץ לתחום באופן מופגן. גם שם הרגשתי השפלה על עצם ההצעה ש*אני* אשחק במשחק כזה. גיליתי שהמטפלת שלי עובדת עם ילדי גן באיזו טכניקה שאני לא מתחברת אליה, ושוב הרגשתי השפלה. מה זה, מה יש לי? למה דברים כאלה מעוררים בי תחושות של השפלה? ואולי גם כאן אתה לא האדם הנכון לשאול אותו את כל זה.. אבל אם יהיו לה שאלות למחשבה אני אשמח :-) סליחה אם אני קצת מתישה.. לילך

דוד, אני קצת נבוכה לכתוב שוב.. מרגישה נודניקית. אני כנראה מוטרדת. רציתי לשאול אותך דבר נוסף, ואם זה כבר הרבה ויהיה כאן עמוס אז אני מוותרת ואשאל את ליאת מחר. אני מנסה לנסח לי את הדברים בראש קודם, ויתכן שזו תצא שאלה נאיבית, אבל ננסה בכל זאת.. אני לא יודעת למה בי להאמין. רק לפני שבועיים הרגשתי כמיהה ואהבה אדירות. בכלל בתקופה האחרונה, וכך הבנתי שגם היא מרגישה, הקשר בינינו (או לפחות מהצד שלי) נעשה אינטנסיבי יותר- אני מרשה לעצמי לדבר בחופשיות גדולה יותר ולאהוב אותה בחמימות גם בפניה ולא רק בבית או בכתיבה. חמימות ביחס אליי :-) ועכשיו אני קוראת את הדברים שכתבתי וזה נשמע נורא. אני מרוחקת מאוד, די קרירה, כמעט עוינת. למה מהדברים להאמין? זה במיוחד מבלבל כי גם כשאני מרגישה קירבה עצומה, יש גם חלק קטן בי שכופר בזה. שיודע שזו בחירה לאהוב אותה רק כדי להרגיש נעים. גם כשאני אוהבת אותה יש רגעים שאני מסתכלת בה מהצד והיא זרה בעיניי. לא מישהי שבאמת קשורה אליי. אני פשוט בוחרת לומר לעצמי "לא נורא" ולהתמסר לחמימות שגואה כשאני רכה כלפיה. אבל גם אז שאלות האמינות מציקות. וגם ההיפך קורה- גם כשאני מתנכרת לה, אני לא עושה את זה עד הסוף. ברגעים שבהם הניכור הזה נסדק אני משתדלת להשפיל מבט, כדי לא לתת לזה פתח. תאמר שזה הגיוני שיהיו בנו גם חלקים כאלה וגם כאלה, אבל כשכל צד הוא קיצוני כל כך (לפחות בתחושות הפנימיות), אני לא יודעת על מי מהחלקים לסמוך. אי אפשר לסמוך על שני החלקים בעת ובעונה אחת, כי הם מושכים חזק לכיוונים מנוגדים. ומתחושות נגזרות התנהגויות, ועל מה מהדברים לסמוך? רציתי השבוע להביא לה צמח קטן שגידלתי מזרעים והחל להניב פרי (חשבתי על ביכורים של שבועות), אבל במקביל הייתי גם מאוד מנוכרת ולא אוהבת ולא רוצה בכלל לבוא וזה הרגיש לי לא לעניין גם להיסגר ולהתנכר וגם לתת מתנה. עמדתי עם הצמח ביציאה מהבית ולא ידעתי מה לעשות. כמעט איחרתי בגלל הלבטים. בסוף ויתרתי, כדי להיות עקבית, (ובתוך הפגישה מאוד שמחתי שכך עשיתי). אני לא יודעת לומר אם זה עניין של אמון בי או אמון בה. לא יודעת לומר אם זה עניין של החלטה, להרגיש כך או אחרת. מה כרוך בהחלטה לשבור לעצמי את ההתנגדות הזאת? זה יהיה כרוך בהמון כח מצידי, אלימות ממש. ואז מה? כשאהיה רכה אסמוך על הרכות שהיא אותנטית? או אראה בה שוב צורך לרצות.. מה קובע איזה מהענפים יהיה זה שאטפס עליו ומתי? ולמה אני חושבת כל כך הרבה על כלום? :-) למרות כל השאלות אני מרגישה שאני לא שואלת שום דבר שיש עליו תשובה שתעזור לי. כאילו הציר אמור להיות אחר. לא יודעת אם אני בכלל ברורה. גם לעצמי.. אני פשוט מבולבלת.. אולי אתן ל(מעט) הזמן לעשות את שלו.. לא יודעת. אם אין לך זמן, כאמור, אז לא נורא. מרגישה שקצת דיברתי השבוע יותר מדיי.. תודה-תודה כרגיל, (גם על אתמול. אמרתי?) לילך

לילכונת, רק לחצי שנייה לומר שקראתי בעמוד הקודם את הבשורות המרגיעות, ואני מקווה שהתוצאות מקטינות טיפה את עוצמת הדאגות. יודעת ושומעת שיש אחרות מטרידות מבלבלות... כמה איחרתי לשלוח לך את התגובה. כמה חשבתי עליה. כמעט מתפתה לומר לך ולרשום. כל כך הרבה דברים שאמרת דיברו אליי. אמירות עם נוכחות חזקה, מלאות תוכן, חשובות כל-כך. כל-כך חשובות. החרדות העומק ה"קטנות" שפתאום צפות להן מבהילות - מקום של כבוד מגיע להם. אתאפק ואשאיר לך ולטיפול עם המגע המדויק יותר שלו ברגעים הללו. דואגת לך. סומכת עלייך. ושוב דואגת ושוב סומכת. שולחת לך עדינות זהירה מלטפת וחיבוק מחזיק איתך, וברגע של חזרה לכינוי הותיק, (א.ה.)

תודה ... תודה עם ההה כזו בסוף שנמשכת ונמשכת בהקלה :-) הנוכחות שלך מרגיעה אותי.. את פה איתי ממש מההתחלה.. כאילו תופסת אותי תודה :-) אני קצת רגועה יותר היום, אני חושבת. מנסה להישאב ללעשות דברים אחרים.. שלחתי לגברת שלי אסמס לפני יומיים והיא לא ענתה. זה איכשהו עוזר לי, נורא מוזר. כאילו שם אותי במקום ונותן לה מקום, או כבוד, (או כוח?) וזה איכשהו עושה סדר ורוגע. באמת מוזר.. פשוט קשה לי לשמוע את עצמי ככה. כל הלוחמנות הזו וה"חזק-חלש" הכל כך גלוי ומופגן..כמה זה גלוי פתאום.. אני מכירה את זה, אבל לא בקול רם. תמיד לא בקול רם. לא יודעת איך בכלל אני מצליחה לכתוב את כל המילים הבוטות האלה כאן. וכשנותנים לדברים מילים זה פתאום מכה כמה המילים האלה מרכזיות בי. כמה המילה "השפלה" נוכחת. כמה זה מוזר ומביש, ואיך אני נותרת גאה כל כך למרות הכל? מילא :-) אפסיק לחשוב על זה כל כך. יהיה בסדר תודה שכתבת, תודה שאת דואגת וסומכת, תודה שהגבת גם על הבשורות (כן, ההמתנה הייתה מותחת..). תודה (ההה) לילך