תקיעות בטיפול

שלום אני מתלבטת כבר המון זמן אם לעזוב את הטיפול או לא. אבל לא מצליחה להחליט. אני אצלה כבר שנתיים, אבל הדברים הולכים ממש לאט. וזה בגלל שאני לא ממש משתפת בכל, לא מתקרבת, לא מנסה לשנות, ולא לאתגר את עצמי. אני פשוט מרגישה תקועה אצלה כמו בשאר הדברים. בהרבה מהפגישות לפעמים לא קורה הרבה כי אני מעבירה אותם בשקט מוחלט. מצד שני, ברגע שאני מחליטה לעזוב אני מרגישה חרדה מוזרה כאילו לא אוכל להמשיך בלעדיה (למרות שאני פעם ראשונה בטיפול), אני מרגישה געגוע אליה. פעם אחת ניסיתי חופש לחודש על מנת לבדוק אם אוכל להתרחק אבל חזרתי בסוף. האם זה בריא להמשיך אצלה או פשוט לחיות קצת עם החרדה הזו ופשוט ללכת! מה קורה לי שם?

שלום נעמה אני מנחש שמה שקורה לך בטיפול הוא שיחזור של המתרחש גם במקומות אחרים בחייך. נשמע שאת נקרעת בין הקשר שנוצר בטיפול והרצון בו לבין תחושות של פסיביות, העדר כוח וחרדה מפני התקרבות והגברה של האינטימיות בחדר. המון תלוי בך בשלב זה. האם תצליחי להתגבר על הקושי בחדר, לאתגר את עצמך ולצאת מהתקיעות? לפי תיאורך נשמע שהכוח לשנות דברים נמצא בידייך. ההחלטה להגשים כוח זה או לוותר, היא שיכולה לקבוע, בעיני, גם את הכדאיות של המשך הטיפול. בהצלחה דוד

תודה על תשובתך, אבל החרדה שולטת בכל כשאני אפילו סתם חושבת על שינוי. רק עצם המחשבה מוציא אותי מדעתי. איך אוכל לטפל בזה או לשתף אותה בזה. אני אפילו לפעמים מרוב חרדה לא שומעת אותה, אני סתם יושבת מולה. האם אני צריכה להסביר לה לגבי עוצמת החרדה. תודה