פרוייקט דכאון

שלום לכולם, אנא קראו עד הסוף, כל תשובה תתקבל בשמחה (מהולה בדיכאון, כמובן): שמי עמרי ג. ,בן 27, סטודנט באוניברסיטת חיפה, ומתמודד עם דיכאון ברמה כזו או אחרת רוב חיי הבוגרים. אלו המתמודדים עם דיכאון יודעים עד כמה מצב זה מרגיש בודד לאדם החווה אותו ועד כמה קשה עד בלתי אפשרי להסביר זאת לאדם אחר שלא חווה זאת ממקור ראשון. כסטודנט לפסיכולוגיה (כן,כן, אני מודע לאירוניה...) ובעקבות תקופת הדיכאון האחרונה שעברה עלי, והשיחות הרבות שניהלתי עם חברים, משפחה, אנשי מקצוע מוסמכים יותר ומוסמכים פחות, החלטתי לנסות ולהעלות את הרגש הנורא, החמקמק וההפכפך הזה על הכתב, וכאן – ידידיי המדוכאים – אני זקוק לעזרתכם. ספרות מקצועית רבה נכתבה בעניין, רובה אינה נגישה, מובנת או רלוונטית לרובנו. תרבות, אמנות ויצירות רבות נכתבו ונוצרו בהשראת הרגש הזה אשר לצד האפאתיות והדכדוך גורם לעתים ליצירתיות אינסופית וליצירות מדהימות. אני מרגיש שדווקא מהרוב הדומם – האנשים שמתמודדים עם דיכאון על כל צורותיו ועוצמותיו מדי יום – באים הסיפורים הכי מרגשים, מעניינים ובעלי פוטנציאל לעזרה לקורא אותם, אשר חווה בדיוק את אותו הדבר ומרגיש לבד עם תחושותיו. הכוונה היא אינה ליצור עוד ספר מקצועי ומשמים המסביר מהם תסמיני הדיכאון, התרופות הנמצאות בשוק ותופעות הלוואי שלהן, או לחילופין, רומן קורע לב על דמות דיכאונית פיקטיבית, אלא ספר אשר יביע את מה שאנחנו חושבים, מרגישים, נאבקים וחיים בצורה אמיתית, עצובה והומוריסטית כאחד, ובעיקר מעוררת מחשבה על דעות שונות, רגשות וצורות התמודדות יומיומיות של אנשים כמונו עם החיים, דיכאון ובכלל. אני פונה אל כל אחד ואחת מכם בבקשה לסיפורים אישיים וזוגיים, חוויות, פרטים מעניינים, וכל דבר אחר שעולה על דעתכם שקשור לנושא הדיכאון על כל צורותיו והיבטיו – אנשי מקצוע ואזרחים כאחד, אך בלי סיפורים מופרכים לחלוטין (מותר למתוח קצת את האמת). גם סיפורים לא אמיתיים אך מעניינים ויצירתיים וכל תגובה – ארוכה, קצרה, בשפה גבוהה או בקללות, שיר, סיפור אישי, סיפור ששמעתם ממישהו על מישהו – הכל יתקבל בברכה, וכמובן יישאר חסוי ואנונימי. כל תגובה תענה באופן אישי על ידי, ואני אשתדל לעשות צדק עמכם ועם חוויותיכם שחלקתם, ולהכניס את כל מה שרלוונטי לספר. סיפורים מיוחדים ויוצאי דופן (ובאישור הכותב בלבד) יקבלו מקום בספר והכרת תודה לכותב. דעתי היא כי דיכאון נובע בעיקר ממודעות עצמית ומאינטליגנציה גבוהה. אני פונה אליכם להוכחה הסופית. *אני אינני פסיכולוג ו/או מציע טיפול כזה או אחר למעט תובנות מעטות שהולכות ומצטברות. לשאלות, הבהרות, תגובות וסיפורים, אנא אל תהססו ליצור קשר או לכתוב. אני מבטיח שלא לאכזב: בתודה מראש, עמרי ג.

מתוק דווקא בכלל לא אירוני שאתה לומד פסיכולוגיה וגם מכיר דכאון.... אומרים על פסיכולוגים שהם למודי כאבים אישיים קטנים וגדולים לא מאושר הם כאלו רגישים:-) אין לי סיפור אישי אם אזכר במשהו אכתוב לך אתה בחורציק מקסים:-) חג שמח בילבי ילדת הברזל

עמרי שלום, נשמע לי שמתוך החוויה שלך, מתוך החיפוש שלך התעוררה שאלה מסקרנת ומעניינת מאוד ואני אשמח לשמוע על ההתקדמות שלך. אני מבטיח לנסות ולהעלות תגובות שייכתבו כאן לנושא שלך, אבל אתה מוזמן גם להעלות מייל אישי כך שחברי הפורום יוכלו לכתוב ישירות אליך. בהצלחה, דרור

מרגישה אותו ישר בגוף שלי שאינו לי את המילים משליכה מעלי כעיוורת שלמדה ללכת בלי על- על הרצפה אשכיב אותו שיתקמט להילפת-לא מובן מילות שאלה בלי אוויר בלי זנב מוסיף לפרפר בתוכי כמו ציפורן כסוסה עד שירק את החושים בכוח החוצה זה כנגד זה אלבש עירום ואתכסה שתיקה ולא אמצא קצה ואז כשהוא מגיע אני מוכנה למצוץ רחמים מתוך ידיו של הגידם ולהישיר מבט קטן לחמלה רק שיאמר שיהיה נעים לפתוח את פי ולטפטף קווי מתאר של גרד זב ומתלטף אי אפשר לראותו- אינו נראה רואים זוויות משולשים קהות מבט עוצמות פנים והולכים ביניהן במשוער יחפה כמו שתיקה מתבלבלת בשדה קוצי-יודים-לא פחדים נתלים בין ריסי קלים-ערסלים לנדנד עייפות צל מילים כתינוקת הנרדמת לתוך בשר כאבי של לבד מתנפץ אל הכר -גלגלים-גלילים-דמעות וגומות גם חורים צועקים-אישה משוגעת זורעת בשדות סומא את כבליה לדעת בבכי הזה שנאי לוחשץ אחנק בו אל כפותי הימשחי בת מלך פנימה-זועקת כל כבודי בין תחושותי עקבי עכבישי הרואים ולא חשים מאושים מכובד נשימותי צעקות ברשתותי - בבכי הזה אני לוחשת בי אותי אל כפותי ונחנקת ידי אוזלות מתוך ארובתן טיפין טיפין-טיפות טיפות שונקות אותי בתוך מרזב הם רעפים-דמות רפאים ואסקופות תווי פני מזוייפים-נוזלים לתוך בשר רקוב פצעי כקרביים חלולים מאוד ושבע שנות רעב משהו מרגיש לא נכון כשגיאה דקדוקית אותו הצמא הלילי הנבכה-צמא לחמלה החובקת הבנה כמו מגיל שמונה בספל שאין לו תחתית שיש להחזיק בשתי ידי הקטנות זה תיכף יפול לך-מילות מעקה סוגרים מכל צד על השקט הזה החד כמו אוויר בשקית חנוקה לח כמו עפעפיים כמו פנים של אגרוף אני כפתיל עם קצה אחד יבש בנפש בוערת לשרוף-אש מטפטפת מבין השפתיים עשן טעויות ששואף לאין סוף קווים העוברים באותה נקודה -כאב המאיים ומקיים לטרוף תמיד זוכרת שאני הייתי הגוף הראשון שלי, מעברים בקופסאות קרטון מקופלים זכרונות של עצמי כמו שולחות קוד של מציאות מדומה מילים בתוך מילים בתוך מילים על סף סופי התברר לי שאני שבה אל מחוזות אובדני כפושע אל זירת הפשע. אני הפושע והקורבן גם יחד. עוד לא למדתי, אחרי כל כך הרבה שנות קור וכיסופים, לדעת להישען על עצים, לבכות אל שמיים זרועי כוכבים, לצרוח בין גלי הים, להתרפק על אמא אדמה-רק לא על זה האדם. כמו זונה ארורה הפושקת רגליה לקלוט זרים, כאשר אוזל כוחן של המילים - נותרים רשמים חזותיים הדורשים לתת להם קול- מבלי משים -שתיקה או צרחה או בעצם פעם הראשונה ולעולם האחרת. אני בובת הבבושקה שמתפרקת בדממה

יקרה שלי שברת לי את ליבי לרסיסים מה זה? מה החיים עשו לך? פתאום כאילו לא מכירה אותך בכלל :-( המילים שלך מכות בפנים בעוצמה לא ידעתי שאת סובלת מדכאון ידעתי שמשהו כואב לך אבל לא הבנתי עד כמה:-( כתבי לי למייל בבקשה ! איתך בילבי ילדת הברזל

דכאון זה עצב שבא לך למות כל היום

בוקר טוב עמרי יקר כשהייתי בחורה צעירה בשנות העשרים בערך כגילך, אמי לקתה בדיכאון אני זוכרת אותה עצובה עצובה ושותקת. לא יכולתי להגיע אליה כמו נעלמה ספק אדם ספק ליצן עצוב, העצב השתלט על כולנו בבית כאילו זה מדבק למרות שידענו שזה לא. ואז הגיע הרצון שלה לא לחיות יותר והמשמרות מי יהיה איתה ומתי כבחורה צעירה בשנות העשרים זה היה קשה מדי. זו התקופה הכי קשה שהייתה לי בחיי לראות אם מדהימה הופכת לצילו של אדם. היום אני חושבת שכשדכאון קורה אז העולם הופך לאופל למשהו אחר ואלו הקרובים הופכים להיות אנשים עצובים וחסרי אונים. מקווה שתרמתי משהו עם סיפורי

סטודנט חביב גם אני כל חיי מתמודד עם דכאון זה מפחיד מאוד מרגישים שמאבדים שליטה על החיים עצמם ונופלים לתהום עם מלא מפלצות. אישתי וילדי הסתכלו עלי אחרת או שאני ראיתי אותם אחרת. לעולם לא אחזור להיות מה שהייתי לפני דווקא לטובה היום אני יודע להעריך ימים ותקופות שבהם אני לא מתחת למיטה מחפש למות. סך הכל דכאון הוא מחלה של האדם היחיד אין לה שותפים כי זה משהו התחושה שאי אפשר להעביר לאף אחד . אני חושב שלגברים קשה יותר להיות מול משפחתו בדכאון משהו בגבריות בלי קשר לשובנזים משהו פשוט קורס ולגברים יותר קשה לבכות לצד האישה שאיתו. המון הצלחה לך ואני דווקא חושב שאתה במקצוע הנכון עם דכאון בלי דכאון צריך יותר ממצב נפשי כדי להיות רגיש לאחר.

היי אני בת 26 בדיכאון רוב חיי יכולה להגיד לך דבר כזה דיכאון הוא כמו חבר בהתחלה אתה לא מודע לו אחרי זה מתוודה אחרי זה נלחם בו ובסוף אתה תלוי בו כל החלטה שאתה לוקח בחייך מתחילה וניגמרת בהתחשבות ובתאום ב"בחבר" הבלתי נראה אך המאוד דומננטי למצוא עבודה להתחיל קשר לללכת למסיבה או להישאר לבד בבית לקבל קידום או להחליט שאתה לא מספיק טוב אפילו החלטה כל כך פשוטה וחסרת משמעות כמו לקום מהמיטה בבוקר קודם עוברת לאישור ה"אדון" כי הוא בעצם השולט ואם יש לך מזל ואתה מוקף באנשים טובים אז אתה עוד מצליח להילחם מנסה להוכיח שאתה שולט בחייך אבל עם הזמן גם לחברים הכי טובים נמאס ואתה נשאר לבד עם החבר הכי טוב שלך הוא מארח לך חברה כשאתה בודד הוא מכריח אותך להביט לאמת בעיניים ולהודות לעצמך שאתה אפס וכלום ומלמד אותך לחיות עם ההבנה הזו עד שאתה נהיה חלש מדי וכבר לא הפקטיבי ואז בסוף אחרי ששרתת והאכלת אותו שנים בספקות שלך בדאגות שלך בעצב ובבדידות שלך הוא מחליט שאתה נהית חלש מדי בשבילו והוא לוחש לך את המילים האחרונות את האלה שהית כבר מזמן צריך לשמוע והוא עושה לך טובה הוא עוטף ומחבק ומשחרר אותך יותר נכון עוזר לך להישתחרר מהעולם זהו דיכאון החבר הבלתי נראה האחד היחיד והמיוחד:)

עמרי חמוד:-) זה מאוד חשוב מה שאתה עושה ואני בטוחה שתהיה מטפל מ ד ה י ם למרות ובגלל כל מה שעברת!! אז לעניינו אני סובלת מדכאון 24/7 כבר שנים......! רציתי לכתוב לך את הסיפור שלי אבל זה ארוך מדי וכאדם דכאוני אין לי מוטיבציה. רק משפט אחד החיים בצל הדכאון הם לחיות בצילם של החיים. בהצלחה חזק ואמץ ספר את הסיפור של כולנו מירי ח.

אני מזמינה אותך לעיין בהודעה ששלחתי לפורום זה לפני מספר שבועות תחת הכותרת "מה דעתכם - שיר נחמד?" מחבר ההודעה: משוררת לרגע. . מצורף קישור: http://www.doctors.co.il/xRF-,xFF-Read,xFI-6,xFT-731445,xFP-731438,m-Doctors,a-Forums.html

שלום מקווה שזו האבדה, ושהיא כעת נמצאה דוד