ללילך מתמרה מאוד מקווה שתקראי את ההודעה

בוקר טוב המון המון תודה לך על המילים החמות אני עד עכשיו עברתי על כל ההודעות לפחות חמש פעמים שואפת מהן טיפה נחמה והרגעה וביטחון אבל משום מה דווקא את ההודעה שלך לא ראיתי ואתמול אמרתי על זה תודה דווקא אתמול אחרי סופ"ש בודד ולפני עוד לילה חדש המכסה אותך בעטיפה מבודדת מנתק אותך מכל דבר שיכול טיפה להסיח את הדעת ולהרחיק מהמחשבות ודווקא לפני השינה כשאת נשארת לבד מול המחשבות והזיכרונות הקולות הריחות שבאים ותוקפים בלי אזהרה ואין לך אך להתגונן כי אין לך לא טלויזיה לא מחשב כדי להשתיקם דווקא אז מצאתי את קרן האור ששלחת לי ואני כל כך מודה לך על זה. אני מצטערת שנאלצת לעבור את מה שעברת לא רשמת ולכן אני מרשה לעצמי להניח שאמך עברה את הניתוחים בשלום לפחות אני כולי תיקווה. מכיוון שאת אומרת שאת מבינה אני ירשה לעצמי משהו שבדרך כלל אני לא מרשה להתבכיין קצת, תראי קראתי את כל המילים החמות שלך ואיפשהו הלב אומר שאת צודקת אבל ההגיון והמח צורחים שאין לי זכות להגיד שאת צודקת אני כבר ילדה גדולה לא אותה ילדה בת 12 שיכלה להפיל הכל על המצב בבית כמה זמן אני יכולה להאשים את כל העולם על זה שאמא לא היתה אז היא לא הספיקה ללמד אותי מה זה אהבה אך להבדיל במי בוטחים שיש לגברים רק דבר אחד בראש:)) כמה זמן אני יכולה להתבכיין על זה שכמעט ולא ראיתי את אבא שלי כי הוא היה כל הזמן בעבודה ואז איתה ואני היתי צריכה לעשות הכל לבד מלהרשם לבית ספר עד לללכת מכות עם הילדים הגדולים כדי להגן על עצמי כמה אני יכולה לפטור את עצמי מאחריות אז כשמוותרים על "תרוצים" האלה אני מבינה שאני פשוט כישלון אני היחידה שאשמה שאין לי חבר שאין לי עבודה שהביטחון העצמי שלי הוא בגובה ים המלח שאני עצבנית תוקפנית דיכאונית שמנה ובודדה זה רק אני וזו הבנה שמאוד קשה לחיות איתה כי כשכבר אין תרוצים אז נשאר רק הכאב שבהבנה שהחיים הם פשוט כישלון שאני כישלון ואני לא יודעת אך מתמודדים עם הכאב הזה מצטערת על ההשתפכות את כמובן לא חייבת לקרוא את כל הפניה הארוכה והדי מיותרת הזו אני רק מקווה שתראי את השורות הראשונות ותדעי שהכנסת קצת אור בחיים של ילדה בודדה המון המון תודה לך

תמרה יקרה, אני שמחה שהצלחתי קצת לגעת.. גם את נגעת בי. מאוד. אני קוראת אותך והלב מתכווץ על כל המילים הקשות שאת מדביקה לעצמך.. "תרוצים" את קוראת לכל זה? שום דבר ממה שכתבת לא נשמע לי כמו תרוץ. שום דבר מזה. כאב שממשיך להתגלגל איתנו הלאה, וצובר לו עוד ועוד כאבים על הדרך, לא תמיד "נעלם מעצמו". לפעמים זה פשוט גדול מדיי מכדי להתפוגג לבד, ואנחנו לא גדולים מספיק (ולא חשוב גילנו) כדי לדעת מה לעשות עם כל זה. התמודדת עם המון. המון. ואני לא בטוחה אם יש משהו קשה מבדידות כזו, כמו שאת מתארת. מאוד קל לומר, "אני כבר לא בת 12, אני אמורה כבר ל...", אבל מה זה ה"אמורה" הזה? תמרה, זה לא קרה בכוונה רעה ולא בכוונה של אף אחד, אבל עברת שנים מאוד מאוד לא קלות, נפלת בין הכסאות איכשהו, וכנראה לא בכוונה רעה. מאוד קשה לי לכתוב את המילה "ננטשת", כי מי אני שאכתוב מילה שיש בה כל כך הרבה שיפוטיות.. זו מילה דוקרת ומכאיבה.. אני לא אומרת אותה ממקום שופט, אלא אולי כתיאור כואב לחוויות שלא יודעים איך לאכול אותן. אני חושבת שמילה כזו יכולה (אולי) לתת מקום מתאים יותר לכל התחושות הקשות שמלוות אותך כבר שנים, שלא תקראי להן "תרוצים". מאוד קשה להתבונן על עצמנו מהצד וממרחק ולומר מילים של היגיון. לומר לעצמנו שבתקופה כל כך קריטית וחשובה בחיים, שבה הכל רק מתגבש ונבנה, היינו צריכים לא רק להתמודד עם אבל נוראי ועם תמונות שממשיכות להכות בנו מבפנים של אמא חסרת אונים וסובלת, אלא גם להתמודד עם כל זה לבד. ולהמשיך להתמודד עם הציפיות והדרישות שהחיים מזמנים- לבד. איך אפשר לקרוא לזה תירוץ?? זה כהי לא תירוץ בעולם! זה קשה-קשה בצורה בלתי רגילה. נכון, את בת 25, אבל בעצמך את כותבת.. קשה לדעת מה לעושת בעולם בלי הכוונה. קשה מספיק למי שחי כל חייו בסביבה עוטפת, על אחת כמה וכמה למי שנאלץ לבנות את עצמו בלי גב להישען ולנוח עליו לפעמים. יותר מדיי שנים שלא הייתה לך מנוחה פנימית- כך זה נשמע. אני חושבת (וכך אני גם מכירה מעצמי) שמילות ההיגיון שמלוות אותך עכשיו קשות ונוקשות, מצליפות קצת אפילו. זו לא גישה רעה לחיים (לפחות לדעתי). בכלל, אני לא חושבת שיש גישה טובה וגישה רעה, רק גישה שמתאימה יותר ומתאימה פחות. אני מניחה שהמקום הזה שאומר "נו באמת, תמרה, תפסיקי כבר להתבכיין- הכל אחריות שלך ותמשיכי לעבוד" איפשר לך המון שנים להמשיך לתפקד (גם אם רק לכאורה), להמשיך לקחת חלק, לא לוותר לעצמך. יש בזה המון טוב, בעיקר בהתחלה. אבל לגישה כזו יש גם מחיר (אולי כמו לכל דבר). מילים כאלה לא נותנות מקום לרוך, לחמימות, למנוחה פנימית, לויתור שאין בו הצלפה, לקירבה ושיתוף שאין בהם חשדנות.. קשה מאוד לסמוך רק על עצמנו. מעייף מאוד כשאין מקום להניח בו את הראש.. ובאופן כל כך לא הוגן, למרות שאנחנו הודפות את כל הרגשות הרכים- אין משהו שאנחנו רוצות בו יותר.. אני קצת מדברת ממני, אבל מרגישה שאולי זה יתאים גם לך. אני לאחרונה, בטיפול, לומדת להרחיב קצת את טווח האפשרויות. מרחיקה קצת את השחור מהלבן.. ויש שם כמה אפורים באמצע.. אני חושבת שאפשר גם וגם- אפשר גם להיות חלש ונזקק ורוצה מאוד חמלה והבנה לכל מה שקרה ועבר עליי ולאן שהתגלגלתי בלי כוונה. ובמקביל- שזה לא יהפך ל"התבכיינות". יש בכי שהוא מאוד שלנו, ביטוי מאוד אותנטי של החוויות שלנו, והוא לא התבכיינות. ובכי כזה לא אומר בהכרח לא לקחת אחריות על חיינו. כי כן, אלה החיים שלך, ואת זו שהתגלגלת לאן שהתגלגלת, ואלה החלומות שלך עליהם את מוותרת, וההתנסויות שלך מהן את בוחרת להימנע. וזה לא עניין של אשמה או לא אשמה.. תנסי בבקשה להרשות לעצמך גם וגם- גם לנוח פנימה, לבכות מכל הלב, להתבכיין מכל הלב, לצחוק מכל הלב, לפחד מכל הלב, וגם לא לוותר. גם להעיז קצת. אפשר גם להאבק וגם לנוח. אולי התעוזה הראשונה תהיה ללכת להיפגש עם איש או אשת שיחות משלך. אולי לא- זו לגמרי תהיה בחירה שלך. בחירה שיש בה אחריות. כך או כך אני מאמינה שיש בך את הכוחות להתחיל לבנות בך משהו חדש. גישה חדשה לחייך שמתאימה היום יותר למצב החדש. זה כבר לא מצב חירום שמצריך את הגישה הנוקשה והמתפקדת- יש גם עוד אפשרויות. טיפול לא פותר את כל הצרות ברגע- זו הרבה עבודה קשה, והרבה עבודה קשה שלך, ולא של איש השיחות. בשבילי זה לקחת אחריות. אבל הבחירה מה לעשות היא בחירה שלך. אני מכל הלב, באמת מכל הלב, מאחלת לך שתבחרי בחירות שיעשו לך טוב. כי באמת מספיק כבר.. מגיע לך כבר קצת טוב. תודה שכתבת לי (באמת תודה) חיבוק אמיץ לאמיצה :-) לילך (שלפני כמה ימים אמא שלה עברה סדרת בדיקות רפואיות, והסרטן- לפחות להיום- איננו! :-)) תודה ששאלת :-)

תמרה יקרה, ילדה טובה שהינך, רוצה גם אני להצטרף לשנייה קלה, טוב? כתבתי לך גם בעץ הקודם, ורציתי לחזור ולהוסיף ולהדגיש דברים אחדים גם כאן. מתוקה, תיארת כאן את המשא הכבד שאת נושאת על כתפייך. כבד מאד מאד. כבד לילדה, כבד לו לעצמו לכל אדם בשר ודם. הקשיבי נא, יקירה. אין לך מושג עד כמה אני מבינה (בדרכי, כמובן) את הצורך להסתדר לבד, את האכזבה העמוקה מהסביבה המייאשת כל-כך ושוב ושוב ושוב, אולי גם זו המכאיבה שמחזירה אלייך תוקפנות ועוד ועוד ממנה. את יודעת, זה קשה נורא, אבל באיזה מקום צריך לעשות מן ויתור קטן (ענק!). לפעמים אין ברירה ולצערנו עלינו להבין את מגבלותינו ואת הצורך שלנו להיעזר, להיות תלויים באחר. להבין (כמה מסובך) שאת נטל המשא הכבד לא נוכל לשאת אנו בעצמנו. השק הזה, כל כולו ביחד גדול כל-כך על גבו של איש. על אחת כמה וכמה על גבה של ילדה אחת קטנה. אחריות בלתי אפשרית ממש. והילדה, שרוצה להיות הכי טובה שיש, מנסה לקחת אחריות גדולה מידי, ולא מצליח לה, ולמרות זאת, היא מתעקשת וחוזרת על הניסיונות מתוך אותה אמונה ממש, והיא נכנסת לתוך מעגל שמכשיל אותה כל פעם מחדש. אז, כמובן, עולים במלוא עוצמתם רגשות אשמה וזלזול עצמי ועוד. מובן כל-כך... ילדים רכים, או החלק הילדי הרך שבנפש נוטה לשייך אליו גם מה שלא. מתוקה, הילדה אינה "כישלון", היא "פשוט" צריכה שמישהו יעזור לה ללמוד איך לפנות בצמתים בהם היא מועדת וחוזרת... האחריות שלך (והיא בת מימוש) היא לפנות למורה שכזה/ כזאת. ו... דווקא מתוך תחושה של "אין מה להפסיד", צריך לנסות לבנות על החלק שעוד מאמין, שיהיה שם מישהו איתו תוכל להיבנות מערכת יחסים של אמון. אפילו ניצנים קטנטנים. רואה בך את הניצנים האלה, ואת עוד כל-כך צעירה... תמרה יקרה, דיברת על אחריות, ואת צודקת באשר לחשיבותה הרבה. אבל, כשזו הופכת להיות יותר מידי אחריות זה כבר נהיה חוסר אחריות, או אפילו משמש כארגומנט לבריחה מאחריות. מן "פרדוקס" כזה... ואת צודקת עוד - זה גם נכון שבאיזה שלב צריך להפסיק להתנהל מכוחם של הכעסים. אבל כל עוד הם לא מעובדים כמו שצריך מבפנים, אי אפשר להשיג בכך שליטה... גם בשביל זה יש טיפול... בהמשך לכל מה שאמרתי, יקירה, הכי אחראי שאת יכולה לעשות כרגע, לדעתי, הוא לקחת את הילדה הקטנה והטובה שבך לטיפול. והיא ילדה קטנה וטובה עם פוטנציאל צמיחה, אי אפשר שלא לראות את זה. אבל, הילדה פצועה קשה וחייבת עזרה רפואית. כמו שאני מכירה מהטיפול, בין השאר, הוא מקום שבנוי לכך שבו תוכלי להפיל את כל כובד משקלך (גם את זה צריך ללמוד...). והוא גם זה ששומר וזוכר מאד על החלקים הטובים שבך, גם כאשר חלקים אחרים באים לידי ביטוי. וכן, יש חלקים פחות נעימים. בכל אחד מאיתנו. כשמכירים אותם ומתקרבים אליהם, לנו, קל יותר לחיות איתם והמלחמות הפנימיות יכולות להיחלש מעת לעת ובהדרגה. אז גם הסבל פוחת. אשמח מאד אם תישארי עימנו ותעדכני. שלך מישהי שאכפת לה