"הפיצוץ" שהיה

היי ליאת. לא יודעת אם את זוכרת, אבל פניתי אליך בשבוע שעבר לגבי "הפיצוץ" שהיה ביני לבין המטפלת עקב הביטולים הרצופים שלי בלי להסביר לה שהמניע הוא רק כלכלי. אז חזרתי ודיברתי, והיא הצטערה בפני על זה שאיבדה את לרגע את העצבים שלה ושהיא לא הייתה צריכה להתפרץ בדרך שהיא עשתה. אני ישבתי שם קפואה, למרות שהלכתי עם המון דברים שם, אמרתי חלק, אבל היא שמה לב עד כמה אני כועסת ועד כמה שאני מתאפקת ושומרת הכל בפנים, (כי אחרת תאמיני לי הייתי פוגעת בה והכל נגמר). אנ ירוצה לחזור ורוצה להישאר איתה בינתיים, כי זו לא הדרך שחשבתי שאסיים את הטיפול, ולא בשלב הזה. אבל מצד שני ממש בא "להעניש" אותה על מה שעשתה (שזה בעצם גם להעניש את עצמי)- לא לחזור, לקחת חופש ארוך, להפסיק לדבר שם. אבל זה בטח לא יכאב לה כמו לי, ובסוף אנ יזו שתפסיד, אבל אני נפגעתי בצורה קשה, ולא יודעת איך אתן בה בחזרה את קצת האימון שהצלחתי לרכוש בתקופה הזו. מקווה שתוכלי לכתוב לי את כל מה שעולה לך לראש, גם אם לא בתור מטפלת. תודה בכל מקרה

שלום ש', בעיני, טוב שהחלטת לוותר על רעיון ה"ענישה", גם בגלל הנימוקים הנכונים שהעלית, וגם כי איני מוצאת כל עילה המצדיקה עונש. אם תקראי שוב את דברייך, תראי שמובלעת בהם איזו הערכה (בעיני מוגזמת) של כוח ההרס הטמון בכעס. אצטט אותך - " אחרת תאמיני לי הייתי פוגעת בה והכל נגמר" כעס הוא חלק מכל מערכת יחסים אנושית, וכך גם פגיעה ועלבון. אנשים מבוגרים מסוגלים ברוב המקרים (כפי שנוכחת בעצמך הפעם) להתגבר על תקריות לא נעימות, להירגע, ולחזור ולדבר באופן מכבד זה אל זה. שום דבר לא צריך להיגמר בשל ריב, בטח לא כשמדובר באנשים קרובים המקיימים ביניהם מערכת של אמון וקרבה. כרגע את ממשיכה להגיע ברגשות מעורבים, ואפשר להניח שבהדרגה תוכלי לשוב ולבטוח בה. אני ממליצה לך מאד לנסות ולקחת אחריות גם על חלקך באירוע, ולהמשיך את הטיפול ממקום של כנות ופתיחות, גם אם הוא יוגדר מראש כטיפול של פגישה אחת לשבועיים. בהצלחה ליאת