משום מה

נזכרתי עכשיו בחוויית ילדות, בה האבא (שלי, למרות שבשבילי הוא לא מתפקד ככזה) התפרץ וצעק במשך דקות ארוכות בחדר אוכל של איזשהוא מלון עלי ועל אחיותיי. היינו תמיד ילדות טובות. הדברים ה"רעים" היחידים שעשינו היו, למשל, לדבר בלחישות ליד השולחן, כשההורים רוצים שקט מוחלט... בקיצר, הוא התפרץ ואני חשתי מבוכה כזו גדולה, שפשוט עזבתי את השולחן והלכתי לי לאיזה חדר מדרגות. סתם משהו שנזכרתי בו

ערב טוב, המנגנון החידתי הזה, שמציף - כמו משום מקום - תמונות וזיכרונות נידחים, הוא אחד הכלים המרכזיים בעבודת הנפש שלנו. מעניין מה גרם לתמונה הזו לחזור אלייך בחדות כזו, והאם יש בה כדי לתרום להבנה כלשהי שלך לגבי מי שאת היום. תודה על השיתוף. :-) ליאת