לילה טוב

דוד יקר, כתבתי קודם לכן והחלטתי בסוף לא לשלוח. כתבתי כאן כבר דברים דומים ולא חידשתי כלום. גם עכשיו כנראה לא אחדש :-) ובכל זאת.. רק לומר שהפער הזה בין סערת הרגשות בין הפגישות וההשתוקקות אליה ובין הדיבור הביישן, השקט והמאורגן בפגישה עצמה כבר נעשה לי קשה מאוד. אני מאותתת לה שיש שם יותר מזה- כותבת לה אסמסים קטנים עם רשמים של אחרי פגישה. היא יודעת שזה כך, אבל אני לא מצליחה לומר לה במילים את מה שאני מרגישה. כשאני חושבת להשמיע אותן אני מרגישה שהמילים האלה לא אמינות ונסוגה. בכלל, מילים עם הרבה צבע מביכות אותי. רק בכתיבה זה מרגיש לי לא מוגזם מצידי. ישבתי מולה היום, רגל על רגל, ובמילים שקולות ומאורגנות סיפרתי לה שמאוד נעים לי שהמחשבה עליה מלווה אותי לכל מקום, אבל שזה גם קצת מפחיד. כמיהה משוגעת. סיפרתי שאני מרגישה קצת כמו ילד שפעם עבדתי איתו, בן 6 עם היפראקטיביות. כל כמה דקות הוא היה מזנק עליי, מתנפל ממש, מטפס עד הראש ונאחז בכל הכוח. ההתנפלות הזו הרגישה כמו דחף, כמעט ייצרי, להיצמד.. כמעט לא בשליטתו. לא חשוב באיזה מרחק הוא היה ממני וכמה רהיטים היו בינינו, הוא פשוט היה מזנק. לא מרגיש כאב כמעט.. כך אני מרגישה לפעמים בין הפגישות. רעבתנות כזו של דחף, לא בטוחה אפילו ל?מה. לחיבה אולי. בא לי להחזיק בה חזק. אם היית יודע כמה זה רחוק ממה שאני מקרינה.. אני לא הודפת אותה, אבל אני חושבת שאני די מאופקת. "די" :-) אפילו לתאר את עצמי אני עושה באיפוק. איך אפשר לשבת מול מישהו כשכל מה שרוצים להגיד זה "אני אוהבת אותך", או "כמה את יפה".. זה מצחיק. אפילו עכשיו זה עושה לי טוויץ' קטן :-) מרגיש לי לא אמין. אני בטח אבכה או אצחק אם אומר לה דבר כזה. אני חושבת עליה עכשיו ומיד מחייכת :-) היא מחבבת אותי... הייתי רוצה שתאמר את זה, אבל אני מרגישה את זה גם בלי שתגיד.. יש לה כל מיני מבטים. ויש לה מבט אחד מיוחד, שאני לא מצליחה למצוא לו מילים אבל אני מאוד מחבבת אותו. יש בו סקרנות נעימה וחיוך ומוכרות ואיזו קריצה של חיבה. אני לא בטוחה שאנחנו באמת נפרדות. זה נשמע לי מוזר. כמעט לא הגיוני. ובאותו זמן... אני חושבת שהיום דיברנו על האפשרות להמשיך יחד. היא חשבה שאני רוצה לשאול אותה, אבל אני לא שאלתי אז גם היא לא לחצה, וכך יצא שדיברנו על האומץ לחשוף כמיהות נוספות באופן כללי, כשנדמה לי ששתינו חשבנו על זו. באופן מפתיע, לא שאלתי לא רק כי לא היה לי אומץ, אלא גם כי לא ידעתי אם זה באמת מה שאני רוצה. להמשיך עוד. מבלבל... אולי הכמיהה המשוגעת הזו עכשיו היא כי נפרדים וכך צריך להיות ולא כי הייתי באמת רוצה שנמשיך. קצת נוח לי שאנחנו כבר לא לגמרי בעובי הטיפול. אולי ... אתה יודע? יש לי כבר כמה זמן תמונה בראש שלי מחבקת פעמון זכוכית גבוה, שהיא בתוכו. והתחושה שלי היא שאני מרשה לעצמי לחבק רק כי אני יודעת שהזכוכית תגן עליי. רק כי היא שם ואין סיכוי שאגע. אולי אני צריכה לספר לה על פעמון הזכוכית הזה.. תגיד, שאלה על הדרך- איך מתייחסים בפסיכולוגיה לדימויים כאלה שבאים בערות. זה כמעט כמו חלום, אפילו מבחינת הסימבול שהם נושאים, אלא שאני ערה. או כך אני רוצה להאמין.. :-) ובנימת טרום-שינה זו אסיים :-) שיהיה ליל מנוחה, לילך

היי לילך, את כותבת ,עד כמה את חסרת צבע אל מול המטפלת ,ואולי אל מול העולם כולו.. אבל איזה עומק עם שלל גוונים מרהיבים יש בכתיבה שלך . מחשבות ,הרגשות ,חויות ,שאצל אחרים ,(כולל אני )נסרקים בראש בצורה בלתי מעובדת ומאורגנת ,אצלך הם עולים בכתיבה ,חי ברור ולוהט.. ולילך, יש לי עצה קטנה בשבילך,ככה מהבטן ,אם את חושבת להפסיק את הטיפול ,כי כך זה נכון לך וכך את מרגישה ,פשוט סיימי אותו ,אל תהססי ,ואל תתפתי לאפשרות שיהיה המשך רק בגלל כאב הפרידה ,שהוא מובן לגמרי. תמיד תוכלי לחדש טיפולים ורצוי אצל אחרים. אחרי לילה מלא בתמונות ..אני מקוה שהבקר בהיר יותר וקסום... ריקי :-) וד"ש חמה חמה לדוד, שהוא באמת יקר ומתנה נפלאה לפורום.

כמה קשה לחשוף את הכמיהות האינטימיות שלנו במיוחד כלפי מי ש"בחדר האינטימי שלי" . והידיעה שהיא יודעת ומרגישה ושותפה להרגשתנו לא בהכרח מרגיעה. מה יקרה אם אם כן תעיזי ותדברי עליהן בפניה?אולי תופתעי מעוצמת ההקלה שמהלך כזה יביא בעקבותיו. המשקולות הללו של ההרגשה והספק שמא היא יודעת או, לא מרגישה או לא, ומה היא חושבת וחשה כל אילו ראויים לעניות דעתי, שלא תניחי להם. גם בשלהי הטיפול אפשר לזכות באורות שלא מן ההפקר.

שלום לילך לא שאני צדיק, אבל לו הייתי, הייתי אומר בסיפוק משהו כמו "צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים". אני מצטרף לשתי התגובות הקודמות וחושב שכל אחת מהן אומרת משהו חשוב ורלוונטי לגבי הדברים שאת מביאה. ויתרה מזאת, עצם התגובות, והאופן בו הן נכתבות, מעיד, בעיני, על עד כמה הדברים שלך מצליחים לגעת, באופן ישיר וחי, ולא דרך מחסום של זכוכית או כל חומר אחר. כך שגם בעקבות התגובות, וגם בעקבות הדברים שאת כותבת, מתחשק לי כמעט שלא להוסיף דבר (ונדמה לי שכבר כתבתי על זה בעבר?). את שם. את הולכת בדרך שלך ובצורה הנכונה לך, ובתחושה שלי מה שאת מביאה לפה הוא יותר על מנת לשתף ולחלוק (וזה מצוין כמובן) ולא לשם קבלת דעה כזו או אחרת ממני. אני לא חושב שאת באמת צריכה אותה. בא לי פשוט להגיד לך להמשיך ללכת, לא לוותר. אבל, קשה להתאפק..ולכן אוסיף עוד מעט ואומר שכמו שאת יודעת, זה הכל עניין של שליטה. שליטה והויתור עליה. ומה שנח מאחורי הקושי לוותר על השליטה היא כמובן המכרה הותיקה והמוכרת לכולם - חרדה. מפחיד לא לשלוט. לא להיות מאופקת. מפחיד להסתכן, לצאת מעורך, ולהתקל בריחוק צונן (לא שאני חושב שתתקלי בו בהכרח. את זה גברת חרדה חושבת). ושוב - אם תרגישי שאת יכולה, שווה להסתכן. זה מפחיד כמובן, אבל איזה דבר שווה בחיים לא מפחיד? ובעניין השאלה, דימויים ורגעים דמוי חלום שעולים בערות הם חלק חשוב מהתהליך ותמיד טוב להביא אותם לשעה הטיפולית. כמו חלומות, גם הם מהווים את "דרך המלך ללא-מודע" ובתור שכאלה, הייתי ממליץ להשתמש בהם כמה שיותר. להתראות דוד

נויה, איזו תגובה יפה וחמימה. וחבל שלא אני כתבתי... עוד מקרה של תאונת שמות חביבה: היתה כאן פעם נויה אחרת. זו אני... אני אחתום מכאן ואילך בשם "נויה הישנה". דרישת שלום לכולם, ובפרט לך - לילכי - שמדליקה בכולנו (ובי) כמיהות ומלבישה במילים את כל אותן תחושות חמקמקות שזורמות מתחת לפני הקרקע, נויה (הישנה כאמור)