חוסר יכולת להתמודד עם ה"אין"

שלום, כותבת בפעם הלא יודעת כמה...מטופלת תרופתית נגד דכאון וחרדות עם הטבה חלקית...נבונה מדי מכדי להשלות את עצמי. החלומות על זוגיות, משפחה, חברים הולכים ודועכים. בת 43 ומרגישה שכל החיים מאחורי. האמת שהרגשתי כך גם בגיל 20...כנערה שמנה חוויתי קשה את הדחייה החברתית ומעולם לא הצלחתי להחלים באמת. לא מוצאת את עצמי בעולם, מתקשה להעמיד פנים שהכל טוב למרות שהלב מרוקן...בודדה מאוד, לא מוצאת חברים חדשים - כולם עסוקים במשפחות ובחיים שלהם, ואין מקום או נחמה לגלמודים. עוד מעט אשאר שריד אחרוןלמשפחתי, ואיך אעביר את שנות הבדידות הרבות שעוד נותרו? איך לחייך למרות המחשבות המעיקות על כל מה שהחמצתי? לא מוצאת עניין בכלום, חיה כמו פנסיונרית אלמנה הממתינה למותה (למרות שאני עובדת) ומתבוננת בחיים החולפים. יודעת שלעולם לא ארגיש טוב יותר, זהו כנראה המקסימום אליו מסוגלת רפואת הנפש. מתרחקת ממעט החברות שעוד נותרו, ישנה שעות רבות כדי שלא לחוש את הכאב, ולא רואה שום קרן אור באופק. לא רוצה למות אבל מתה בליבי. לא יכולה להרגיש שמחה או תשוקה לחיים ללא קשר קרוב. לא מוצאת טעם בכל שיטות "ההעסקה העצמית" שנועדו להילחם במחשבות הטורדניות. זה בדיוק כמו לשים תינוק אל מול הטלוויזיה על מנת להשתיקו. אני בטח לא בפורום הנכון, אז מה?

שלום הופלסית מהו הפורום הנכון? השאלה הזו מהדהדת בעיני חלק מהסאב-טקסט בהודעה שלך, שמדבר על מהו המקום הנכון עבורך. האם עדיין יש תקווה למצוא מקום כזה? האם את עדיין מחפשת את מקומך, בו תוכלי להרגיש בבית, לא לבד, בנוח? את כותבת על המקום מול הטלויזיה, בו שמים תינוקות על מנת להשתיק אותם, על מנת למנוע מהם לתפוס מקום נוסף בחלל. נדמה לי שיחס שכזה מעורר בך כעס והייתי מציע, דווקא בשל כך, לנסות להימנע, ככל הניתן, להצטרף למקום של הוויתור ושל העדר הכוחות. שווה להמשיך לחפש. וכאשר זה יתאפשר, אנו נשמח, פה בפורום, להיות לפעמים גם המקום הנכון. להתראות דוד

ואולי זה חוסר היכולת להתמודד עם ה"יש", הדורש לעמוד בכאב אחר, לפעמים עוד יותר בלתי נסבל. קשה יותר לוותר על ההיאחזות באין, הכואב אמנם, אך המוכר והידוע. וה"יש" תמיד קטן ומאכזב כזה: הצלחה חלקית לתרופות, כן עבודה אבל כל השאר, חברות - מעט אבל יש. חשבתי על "שריד אחרון". המממ.. כאן את יכולה לבחור. גם בהיעדר משפחה. למשל, אם תרשי לעצמך להרגיש שיש לך משהו, מן סוג של עושר פנימי שתוכלי גם לנדב ממנו לעולם (ולאו דווקא ילדים פרי בטנך, אלא איזה חותם בעל משמעות שתשאירי כאן על מישהו, כלשהו) תוכלי להרגיש שיש לך המשכיות. שיש טעם. אולי קשה מאד לראות אותו, את העושר, או האוצר הפנימי, אבל יש כזה בכל אחד, "רק" צריך לגלות אותו (עם טיפול, למשל), ולהוציאו לאור, למרות החרדות. את צודקת, מפחיד שרואים התכלות ולא מצליחים ליצור התחדשות, אך את עוד בנקודה שאפשר להתחיל ממנה חיים טובים יותר, למרות הכל, אם רק תרשי לעצמך לקחת לידייך. מקווה שתוכלי למצוא משמעות, תמצאי היכן את חיונית ושימושית לאחרים, תלמדי לחדש. האמונה תופסת גם בגיל הזה, וגם מתוך הלבד והבדידות. אפילו אם זה אומר לנסות שוב למרות הנפילות הקודמות. תתפלאי אלו כוחות תקומה יש לנפש. חבל לבזבז את מה שיש, למרות שהוא דל ומאכזב עד מאד, כי עוד יש. קחי בחשבון שאחר-כך אולי עוד תכעסי יותר גם על ההחמצות שיתווספו, ושאולי אחרי שתאבדי עוד, תביני מה היה לך גם כשהיית בטוחה שאין עתיד, ואיך, שוב, חמק מבין ידייך. אז אפשר להשיג קצת יותר שליטה, לעצור את הגל הזה, ולהרגיש פחות את חוסר הישע. אולי גם הפורום יוכל לשמור לך על התקווה.