דיכאון כרוני

מה נשאר לזקנה בת מאה עוד ... כדי להלחם בחיים ? האם באמת החיים שווים משהו ?! האם כדאי להמשיך ולסבול עוד ועוד... ? את האמת , לא נראה לי שיש משהו בחיי שמושך אותי להשאר בעולם הזה ... בשביל מה לטרוח ולטרוח ללא שום תועלת ... הכל בחיי מזויף , אפילו החיוך שלי , מנסה ככל האפשר להראות בסדר ... בטח שהבעיות שלי לא התחילו עכשיו , אבל כל הזמן המצב מדרדר יותר ויותר , נהיה יותר קשה ומסובך , אז וולה איזה "חיים" בכלל אני חיה ?!!! לפי ת.ז אני בת 25 , אבל אל תדאגו נראית כבת מאה פלוס , כשזוכרת את עצמי , כל חיי אני נמצאת בדיכאון קליני וכרוני , ותמיד עובדת עליהם שאני בסדר גמור , בחורה רגילה כמו כולם , שמחה רוב הזמן , יוצאת מהבית לקניון פעם-פעמיים בשבוע (לא נכנסת אלא יושבת באוטו בחניון ) , קוראת הרבה ספרים (פותחת את הספר ולא עוברת לדף השני אלא אחרי כמה שעות אם בכלל) , ... הרבה דברים עושה בחיי מזויפים - רק כדי שאף אחד לא ירגיש בבעיותי ... כן כבר מגיל הילדות אני מתנהגת כך ... תמיד משתדלת ומשתדלת להסתיר הכל , כן הכל ... אבל בתקופה האחרונה נמאס לי מהחיים האלה , למה להמשיך כך ? האם זה שווה ? אולי אל תאמינו , בשנה האחרונה אושפזתי בבה"ח יותרמששה אישפוזים , והארוך בינהם היה כמעט חודש ... בתקופה הזאת , תמיד מתלוננת על כאבי ראש , סחרחורת , כאבי בטן , חולשה כללית ... וכמעט כל הבדיקות תקינות ... ואם תשאלו , מה אני עושה ביום יום ?! התשובה שלי , בתקופה האחרונה , כמעט כלום , כמעט כל הזמן במטה שוכבת (אפילו קשה לי להרדם-בקושי שאני יושנת 4-5 שעות ביום) , ואם קמה מהמטה ויושבת עם המשפחה ליד הטליוויזיה אז בקושי מתרכזת .... אין לי כוח לעשות שום דבר , לא בא לי כלום ... אפילו אוכל או דיבור זה ממש מצומצם ,... אפילו לימודים באונ' – הפסקתי – לא בא לי , למרות שהיו לי ציונים טובים מאוד ... והאחרון חביב – בקשר למחשבות אובדניות – תמיד חושבת על כך ובמיוחד בתקופה האחרונה – למה לא ?! מה נשאר לי עוד ? ולצערי נסיתי גם כן כמה מעשים ... אבל לא הצליחו ...

שלום לפונה הזמן הוא גורם גמיש וסובייקטיבי להחריד: כשנהנים הוא חולף במהירות וכאשר סובלים, כפי שאת מתארת, אפילו 25 שנה נדמות לפתע למאה.. ונדמה לי שניתן מאוד להבין כיצד את מרגישה ומדוע את חשה נטולת חיות וחסרת עניין בחיים. מתיאורך עולה עד כמה את לא חיה באמת. עד כמה המסכות שאת עוטה נמצאות במקומך ואת מתכווצת וסובלת מאחור, כאשר אף-אחד אינו מצליח לחדור מבעד למסכה ולראות את הסבל שאת חשה. כיום, את חיה ב"כאילו", רק מבחוץ, ולכן אין פלא שאת תוהה מה הטעם בחיים כאלה בכלל. ולפעמים, נדמה שהחרדה משתלטת ואת חוששת שמה שיוצא החוצה הוא דווקא הכאב והסבל והוא צובע אפילו את המסכות שהתאמצת לחבוש (ופה מצטרפת הבושה). כיצד ניתן למצוא טעם בחיים? נדמה לי שהדרך היחידה היא הדרך הקשה והמפחידה של להתחיל לחיות באמת. בעצמך. זו דרך שיכולה להיות מבעיתה וכואבת ומלאת מהמורות, אבל בסופה מחכה משהו: הסיכוי לחיים עם טעם. למרות הקושי, אני מאמין שהדרך הזו משתלמת יותר מהחלופות האחרות שאת שוקלת כיום. בהצלחה דוד