.

רוצה למות עכשיו, לא איכפת לי אם אקרא משוגעת או חצי בן אדם, לא רוצה לשמוע על תקווה, לא מעוניינת בשום תגובה, אל תכתבו לי מילים יפות ותומכות, הן חסרות משמעות, הן צורך של כולם להשמיע את קיומם הנאלח דרך היאוש המחפיר של תודעתי, לא מעוניינת בהסברים על קיומו של המחר, לא חפצה ביד מלטפת ומזוהמת, אין כיסופים להבנה היא ממילא מקופלת בפגיעה ובהרס, לא רוצה לשמוע על טיפול תהליך ותת מודע, לא מוכנה שמישהו ילחש באוזני על רצוני הזמני בלבד במיתה, לא אבל לא ושוב לא אאפשר להניח את כאבי בידיי היהירות של החוכמה, לא רוצה שבן אנוש יספר לי על בחירה, לא רוצה אדיוט שישקף לי את כוונותי, לא צריכה שמישהו יזכיר לי שפתאום אני לא כאן, לא מאמינה יותר בכוונה אמיתית וכנה, לא רוצה מסביבי ולו בדלים של קרבה, לא צריכה שתעלו את ההודעה, לא מעוניינת ברגישות מזוייפת המסתתרת מאחורי תארים והצלחה, לא רוצה מאומה יותר, שום דבר לא יניח דעתי, מכירה את כל התשובות השבלוניות לאלו החפצים בקיפוח קיומם, מכירה את החשיבה הקרקטוריסטית שהרצון למות אינו יכול להיות שפוי שהרי החייים הם הבחירה הנכונה, לא רוצה לשמוע עד כמה כאבי מובן, עד כמה דברי נשמעים, עד כמה יש בדברי רמיזה על רצוני בחיים, לא מוכנה שיזכירו לי דברים שאני רוצה לשכוח או שיגרמו לי לשכוח דברים שאני רוצה לזכור, לא אתן יותר בי לגעת, עתה גם עבורי כבר אין אפשרות כניסה לעצמי. רוצה למות עכשיו ברגע זה לא מחר לא עוד רגע לא יום אחד לא בסוף הדרך עכשיו. אז אולי יאמרו יודעי דבר, שעצם הכתיבה מעידה על תקווה אני תוהה- האמנם. הלוואי ויכולתי למות עכשיו רק שלא יכולה לממש זאת, ממתי שואלים לרצוני, אני חייה ונושמת אוויר המורכב ממצפון ורגשות אשם. כולי תקווה שזה יגמר בתאונה, אף אחד לא ירגיש שנטשתי, אף אחד לא ידע שכל חיי ההתאבדות הייתה התקווה היחידה בהבטחה לשקט שפיות וביטחון, מה אני כבר מבקשת תאונה קטנה שקטה שתסיים את קיומי, זה לא הרבה לבקש. כל כך בוכה עכשיו.

יקרה ואהובה שלי אני נחנקת למקרא המילים שלך אמרת לא להגיב לך אני רק יכולה לדמיין כמה כואב לך זהו לא אגיד כלום יותר למרות שכל כך רוצה לחבק אותך ולבכות איתך על מה שכל כך כואב. איתך בילבי ילדת הברזל (קראתי אותך גם במילים אחרות פה בכינוי # וגם שם כואב כל כך)

בילבי, קצת מצחיק לקרוא לך כך ומצד שני כל כך מסתדר לי בהגיון לפנות אליך בשם הזה כאילו באמת הילדה הזו - בילבי- קיימת, אולי משאלה כמוסה שלי שאכן ישנה ילדה כזו שגוברת על הרוע. אני רואה וקוראת את התגובות שלך, אני לא מגיבה לך כמעט אף פעם, בכל מקרה בתוך כל זה-רציתי להגיד לך תודה על שהמשכת להתייחס להודעותי ללא תגובה מצידי. שולחת לך את המילים הבאות עוד מילים ועוד מילים. את יודעת, כשאמרו שהמילה הכתובה מוגבלת מכדי להביע את בליל רגשות האדם- צדקו. מרגיש מוזר לכתוב למישהי שאני לא מכירה אך מצד שני מוזר זהו שם משפחתי, וכל כך מתאים לי לדבר באופן וירטואלי בעולם "שטוח" ולהתרחק ממי שיכול לשמוע או לגעת באמת, לומר לך בכנות-אם לא הייתי כותבת ו"מנקה" קצת עצמי- הייתי חותכת בזה הרגע את פרקי ידי. להתראות. ושוב אתה חותר כפות ידיך משוטים אל קו הגבול מחליף צבעים נבלע וצף בתוך ים כי שם ברעש הגלים שבא לגונן על הדממה שנובטת מאחורי מסוכת סלעים, ריח אצות, קול ומראה צליף, גוונים ובני גוונים, המיה, לחש, מפתח ועצם הבריח נרשם התחביר, משחק הגלים, חוקותיו, שומר לעת נצור על הזימים אלו הם חייך בין אור למהומת מים נאבק עם הרוח שנופחת בגלים יורד למצולות ומגיח, מנסה בכל כוח, כעורב במקורו ליבש, יצוא ושוב, עוד פיסת ים, להרחיב את נוף ההתוודעות לבוא אל המקום שלתוכו עוד לא חדרה קרן אור לשלוח אצבעות יבשה אל תוך הים, חופש לקרוא למפרצים או לפרוץ אל תוך היבשה, דוק היטב, לכאורה זה דומה. מה אתה מבקש להעלות את קונכיות הכסף המוריד מקרקעית הים לחשוף אותן לאור השמש עד שיוכו בסנוורים וייפלטו סודות סתומים לאורך קו הגבול המתפתל מכאב, שלל, שהקיא הים רוחש באין מנוח מה יש להשחיל אף אותו לצווארי החוף שהרי זו מתנת הים. אכן, על קו הגבול, במעבדת הגעגועים, קול החשבונות תרנים ומפרשים מתרוננים בתאווה גורפת שנחיריה אד גופרית, ריח אצות, פרי ים למינהו, שלל וריח מרחקים צמא אפל רוחש בתוך עורקיך ועל זרועות ידיך מפות מלח עתיקות חקוקות מיובשות בשמש, מטשטשות את ההבדל מה בין אצבעות הים לאצבעות היבשה. אבל הים פכר אצבעותיו באצבעות היבשה ושותק. מה אתה יודע כי בין אצבעות המים מתחת למים, נחים כל המתים שפעם היו גרים על פני אצבעות היבשה ועיניהם שוטטו כמו שחפים צורחים לאורך קו החוף על כן, עד היום, יש מי שומע בלילות קולות מדברים ואתה עוד מתעקש, יושב על סלע ומקשיב בסבלנות של סלע עד שיעלו כולם מתוך הים.

ובכול זאת,ההודעה הועלתה.ומן הסתם גם יבואו תגובות כאלה ואחרות.אני מאמינה כי אינך רוצה בתגובות,אך תביני קצת קשה להשאר אדיש להודעות כאלו.אבל יותר מזה גם קשה להגיב כי שום מילה לא תהיה מספיק אמיתית עבורך,לא עכשיו לפחות אם זאת ההרגשה.ובכול זאת כשאין אומץ למות,יש בכול זאת תקווה גם למות בדרך אחרת היא תקווה.וכן זה אכן נורא לנשום אוויר שמורכב מרגשות אשם וממצפון.עד שיגיע המוות המיוחל(שתופתעי לגלות-כמה רבים מחכים לו)לא היית רוצה להרגיש קצת אחרת?אגב- פעם אמרו לי ביום שתרצי לחיות אבל באמת -תמותי!לא ניסיתי לרצות לחיות,בטח לא באמת...וכמו שאת רואה חיה אני נושמת את כל זיהום האויר האפשרי,עד הקריז הסופי.

נשמה.....למה את מחליפה כינויים כל הזמן?????? למה ממי ??????.למטה # ועכשיו נקודה מימי את בורחת חוץ מעצמך?אני לא מציקה לך אבל נשמה את לא צריכה להחליף כינויים אנו רוצים אותך בן אדם אחד!!!!!!!!!!!!!!!!!מתי כבר יעזרו לך למה את כל כך לבד???? אוהבת אותך את יודעת נכון? מקלדת

שירה את שלא יודעת להבחין בין טוב לרע בכל יום מתרסקת ואז שואלת מה קרה כל שעה יוצרת לך סיפור ללא מוצא כל כך רוצה לגדול אבל תמיד תהיי ילדה את שמנסה לגעת באור של כוכבים לא נרדמת בלילות עובדת בימים אומן אחת רודף שני וככה כבר שנים כמו סיגריה ישנה נשרפת מבפנים שירה החיים עוד יחכו לך היום יקבע עם רדת אור ואת כבר לא תוכלי לזכור את מה ששכחתי להגיד לך את שמתעוררת לתוך בוקר סגרירי הגשם מנקה אותך שקוף וריחני אולי מחר סוף סוף תביני תפסיקי לחפש תתני להם את כל כולך שיעריכו מה שיש לך... שירה החיים עוד יחכו לך היום יקבע עם רדת אור ואת כבר לא תוכלי לזכור את כל מה ששכחתי להגיד לך אולי תרדי לרגע ברכבת ההרים תפסיקי להכניס לגוף עשן מבקבוקים תהיי שקטה מול המראה תראי לה כמה את יפה אולי ביום אחד זה עוד יקרה לך שירה החיים עוד יחכו לך היום יקבע עם רדת אור ואת כבר לא תוכלי לזכור את כל מה ששכחתי להגיד לך אנשים עוד יחייכו לך השם שלך לבן טהור ואת כבר לא תוכלי לזכור את כל מה ששכחתי להגיד לך שירה.....

שלום לך, כואב לשמוע את התחשות שלך כפי שאת מעבירה אותן בדברייך. את התחושה הבלתי נסבלת כמעט שכל קיומך מוקף באשמה ובמצפון ואין לאן לפנות, אי אפשר לחוש קרבה ואי אפשר להישען ולהתנחם משום שבתחושתך כל יד מלטפת מכאיבה. אני מאוד יכול להבין את כאבך. נשמע שקרה לך משהו שטילטל אותך בעצמה. למרות שאני מבין שייתכן וכרגע את לא רוצה לשמוע דבר, את רוצה שיהיה קל להתרחק, להתנתק, בכל זאת חשוב לי לומר לך משהו. הכאב שאת חשה אותו, המורכב מאשמה ומצפון, מתחושה שאת רק רצה להתרחק ולא להאמין יותר, הוא אכן קשה ולעיתים, למשל כרגע, את רוצה להפסיקו בכל דרך. אבל אולי הניסיון לפתור את תחושות האשמה האלו, היכולת למצוא את הדרך לגעת ולהיות ננגעת מבלי שזה ייחווה כדבר אוורסיבי יכול להפחית מאוד את הכאב שאת חשה. דרור

רציתי לכבד את זה ולא לענות לך..... אולי זה מה שאת רוצה שכולם יניחו לך למות בשקט...... שאף אחד לא יראה או ישמע אותך.........בלתי אפשרי לראות כזה כאב ולעצום עיניים.......אני לא יודעת מה קורה לך.......או מה שורף כל כך אבל זה שורף לקרוא אותך.......בבקשה הושיטי יד.......שולחת לך שתי ידיים גם אם תדחי אותן אני אשלח שוב.....ושוב ושוב........ממרומי גילי ונסיוני מבינה כמה צריכים להתעקש על מישהו גם כשהוא רוצה שירפו ממנו........ שלך מרים