יופי שאת פה.

היי ליאתי שלי, מה שלומך? הייתה לי פגישה טובה עם המטפלת שלי (אה... לא חושבת שאי פעם קראתי לה המטפלת שלי...). סיפרתי לה מה ששמעתי (זוכרת, נכון?) וזה לא היה לי קל. אני חושבת שבהתחלה היא הגיבה קצת על אוטומט, אבל אחר כך היא ביקשה לחזור לשם ולדבר על זה. היא לא סיפרה לי שום דבר, לא הוסיפה פרטים על מה שאני יודעת. אבל עם זאת אני חושבת שהרגשתי ש*היא* הייתה שם, עם המקום הכואב והעצוב שלה. פתאום היא נראתה לי טיפה שונה, כאילו הפנים שלה סיפרו לי סיפור, סיפרו לי מה היא עברה. היא אמרה שהיא מרגישה שזה יקרב בינינו ויעשה לנו דברים טובים בטיפול. הייתי מעדיפה שזה יקרה דרך אירועים משמחים ולא כאלה... דיברנו גם על אמא, היא ביקשה ממני לגדול... זה היה קצת מרגש, היא הייתה רכה ונעימה. כבר הספקתי ליישם משהו שהיא אמרה לי בפגישה. אני רוצה לגדול משם... זהו, אין לך מושג איזה השפעות יש לשם הכחול שלך... נשיקות. נורית

נוריתה, גם לכאב יש את רגעי החסד שלו, ונראה שפגשת בהם בבלי דעת. זה קורה לפעמים, את יודעת, מן חיבור כזה, מדובר או לא מדובר, בין שני השותפים, ערוץ תת-קרקעי עם חיים משל עצמו, שבגללו (או בזכותו) גם הערוץ הגלוי מקבל ממד חדש, אחר, שלא היה שם קודם לתגלית. אפשר לחוש עד כאן ברגישות הנבונה, בהכרת התודה, בזהירות שלא לחדור בתובענות ולפצוע, בחמלה ובהשתתפות שהיו שם, ביניכן, באוויר. מקום נפלא לגדול בו. יופי לא פחות שגם את פה שבת שקטה ונעימה ליאת