פערים

היי , אני בטיפול כבר כמעט שנתיים ועדיין קשה לי להיות מטופלת , מצד אחד אני לא מצליחה לחשוב אפילו על לעזוב את הטיפול (התלות חזקה ממני ) ,ומצד שני כול פעם שאני יושבת שם על הספה ואומרת משהו אני מרגישה שאני מדברת שטויות , ומאוד קשה לי לקבל את זה שאני "מכריחה " אותה לשמוע את השטויות שלי (לכן אני גם שותקת הרבה:)) , איך מגשרים על הפער הזה בין הרצוןוהצורך להיות בטיפול לבין התחושה הזאת של הפטאטיות ? (ובין התחושה שכנראה הטיפול לעולם לא יעזור לי, ואין לי מושג איך אני מפסיקה ) תודה מראש:) ולילה טוב

שלום לאלמונית נדמה לי שאין דרך וגם אין צורך לגשר על הפערים האלה בהרגשה. הם בעצם כבר מגושרים, קשורים ומשפיעים אחד על השני. כאשר יהיה לך פחות קשה להיות מטופלת, כאשר תוכלי לדבר בלי להרגיש נבוכה ומודעת מידיי וביקורתית כלפי עצמך, כאשר לא תחששי שתהיי בטיפול לעד, זה כנראה יהיה הסימן שחלק משמעותי כבר נעשה ושאולי את יכולה לסיים את הטיפול. כל זמן שאת מרגישה כך הייתי במקומך מזכיר לעצמי שזו הסיבה (לפחות אחת מהן) שאת שם. להתראות דוד