one down 13 to go..

דוד, בסוף חזרתי לכתוב קצת בכל זאת... נשארו לנו עוד 6-7 פגישות לסיום, לגברת שלי ולי, ושיוויון הנפש שהיה התחלף בהדבקות אליה.. הזדקקות כזו, חזקה. דווקא בסוף.. כמה זה קשה.. כל השבוע אני חושבת עליה כל הזמן, כאילו הלו"ז השבועי שלי רק ממלא את החלל שבין השיחות הדמיוניות שלנו, ולא להיפך. ובאופן בלתי נסבל כמעט, אני מגיעה אליה ומשאירה את עוצמת הרגשות בכניסה. כשאני אצלה נשארים אצלי רק כותרות וכותרות משנה יבשות של הדברים שרציתי לספר לה. אלא שבלי שמחובר אליהן רגש קשה מאוד להחליט מה מהכל לספר.. הכל מרגיש דיווחי, ואני שותקת. השבוע סיפרתי לה, אולי בפעם הראשונה, משהו שקרה ממש עכשיו. מעין דילמה או התלבטות. תמיד דברים מהמציאות החיצונית מגיעים אליה חודש או חודשיים אחרי. זה הרגיש משונה אבל נחמד.. היא ניסתה לתת עוד נקודות מבט, אבל זה הרגיש כמו התייעצות עם אמא והיה חמים ומרגש קצת. פתאום יש למילים שלה מקום בהתלבטויות שלי.. זה חדש.. (איך לא עשיתי את זה קודם? ןמנענעת את הראש על עצמין).. היא צחקה המון מדברים שסיפרתי לה, והיה לי כיף שהיא כל כך צוחקת.. הייתה אוירה כל כך נחמדה שנשמט מזכרוני כמה אני חוששת מהשבועיים הקרובים, שבהם לא ניפגש. זה מרגיש כמו חזרה גנרלית לפרידה שלנו האמיתית וזה קשה לי מאוד.. אוהבת ומתגעגעת וכופרת או מטילה ספק באם זו אכן אהבה, ושוב אוהבת, חזק ממה שאפשר יהיה להתבלבל. ואוף.. זה לא קל.. אחרי שיוויון הנפש שהיה לפני פסח, שוב אני חוזרת לבכות את הפרידה הצפויה. רק על סף שינה אני בוכה קצת, (כשהשליטה רופפת..) בפגישה האחרונה אמרתי לה שלא קשה לי שהיחסים בינינו לא הדדיים. להיפך. היא אמרה שהיא לא כל כך מאמינה, וכנראה צדקה... חלמתי לפני כמה שעות שהיא אמא שלי, התעוררתי והתחלתי לבכות מנומנמת. מנומנמת גם כתבתי לה SMS וסיפרתי לה.. אני קצת מציפה אותה ב-SMSים ביומיים האחרונים. רק בהם אני מצליחה לספר לה מה אני מרגישה. אבל אני אפסיק עם זה ואחכה בסבלנות. איכשהו בגלל שזה הסוף אז הרושם שזה אולי עושה פחות מצליח לרסן אותי. בכלל, אני לא יודעת אם לרסן את עצמי קצת או לתת לעצמי להרגיש את הפרידה הזאת באופן מלא. אולי אפילו לבטא אותה בפניה. למה צריך לבטא הכל? למה לא יותר בריא לבטא רק קצת? בא לי נורא לחבק אותה.. לא ממש לחבק אותה- יותר לקבל ממנה חיבוק. הלוואי שתסכים בפגישת הפרידה לתת לי חיבוק של פרידה.. זה מעסיק אותי כבר חצי שנה, אתה מאמין?.. ןמנענעת את הראש על עצמי ..ן מילא. עבר רק יום אחד מהשבועיים שצריך לחכות. (לילך)

שלום ל. אני שמח שחזרת לכתוב. באמת חשבתי שבפעם הקודמת מה שכתבתי עצבן אותך מספיק כדי לגרום לך לא לכתוב יותר בכלל. ובאופן לא מפתיע אני חושב שמה שאת כותבת זה מצוין. מצוין וגם כמובן קשה. אבל איך אפשר אחרת? לפי מה שאת מתארת את בתוך הטיפול, ובתוך עצמך, בצורה אמיתית ואמיצה וככל שאת מרגישה שאת יכולה. וזה כרוך בלהיות לגמרי עצמך - לכאוב לגמרי, להתגעגע לגמרי, לאהוב לגמרי.. ובקשר לשאלה למה לא לבטא הכל, נדמה לי שהשאלה באה מהמקום שמקווה שאם תבטאי רק חלק, אז זה יכאב רק חלק. ואת יודעת מה? אולי זה אפילו נכון. אבל ברגע שהתחלת להיכנס לתוך הקשר (והחדר) נראה לי בזבוז לצאת, או להיות בו רק בצורה חלקית. ובלי כאב, בלי סבל, הרבה פעמים גם אין שמחה ורווח. כך שאני מקווה שלא יהיה קשה מידיי, שישתלם לך, ובטח שאני מאמין בקשר לעיסוק שלך בחיבוק הפרידה. למעשה, לא הייתי מאמין לך אם היית אומרת שזה לא כך.. בהצלחה בזמן שנשאר דוד

דוד יקר, קראתי פעם אחת וחייכתי לאורך כל הדרך. ואז שתקתי עם עצמי- ככה עם חיוך..מהשתיקות של אחרי שקוראים משהו שעוד רוצים להרהר בו קצת. אתה מעניין, דוד.. ותודה גם שחשבת עליי מספיק כדי לשקול אם אמרת משהו לא מתאים. אני לא זוכרת במה מדובר, אז כנראה שלא עצבנת בכלל. רוב הזמן אני מאוד מתחברת למה שאתה כותב. ובכלל, אני מתעצבנת די לאט, וקשה מאוד לגמול אותי מכאן, אז הכל בסדר :-) תודה גם על המילים המבינות שלך. על המקום שהן נותנות.. לפעמים מתחולל בי כזה מאבק סוער שאני לא יודעת איך לשלוט בעצמי וזה מפחיד קצת. כשהיא שואלת אותי בטיפול מה יקרה אם ארפה, אני לא יודעת מה לענות לה.. אין לי מושג. (זה מזכיר לי, שבאופן דומה, חברה מחו"ל אמרה לי שבאירופה לא מבינים למה הסכסוך הפלסטיני-ישראלי עוד ממשיך להתקיים. למה לא סיימנו עם זה כבר. והיה מביך לגלות שלא כל כך קל לי לענות...) אתה צודק לגבי ה"יכאב רק חלק" :-) גרמת לי לחייך.. אני רוצה לומר עוד משהו, אבל אתה לא חייב להמשיך את השיח הזה אם אין כוח. אני רוצה לספר שקראתי לפני יום-יומיים כתבה בידיעות אחרונות, על פרופ' רופא נדמה, מהחוג לפסיכולוגיה בבר אילן (אם אני לא טועה), שאחרי מחקר מקיף על כל מיני תיאורי מקרה ב-100 שנים האחרונות נדמה לי, ועל פרוייד, יצא בטענה שאין כזה דבר תת-מודע, ושכל הדיבורים על זה שהדחקות עושות רע הן לא בהכרח נכונות, שהרבה פעמים דווקא המדחיקים בריאים יותר, או מסתגלים יותר. המודעים לחלוטין למצבם לפעמים נופלים לדכאון.. הוא גם שם הרבה דגש על בחירה במאמר שלו. למרות שתחום העיסוק שלי הוא לא פסיכולוגיה, איכשהו השפה הזאת כבר כל כך חלק מהשפה היומיומית, ויותר מזה, מהחשיבה שלנו, שזה קצת מערער בי דברים מאז. אם למדתי בשנה האחרונה לומר לעצמי שמותר לנוח ולהרפות פשוט כי עצובים ולא רק כשחולים, גם אם לא יודעים למה עצובים, ואין סיבה לקרוא לזה בטלנות, עכשיו אני שואלת את עצמי איך להתייחס לדברים שאני מרגישה אם לא במונחים השגורים; תת-מודע והדחקה. מה לומר לעצמי? מה להסביר? זה מוזר.. מוזר-מאתגר אולי.. כי זו לא רק שפה, אלה ממש כל מערכת המושגים והקשרים ביניהם. הרשת הזו, הכלים שבאמצעותם אנו חושבים. אתה יכול לתאר לעצמך מצב שתסביר תהליכים במושגים ובמערכת תאורטית אחרת? (מוזר נכון?) אז אולי לא חייבים להביע הכל, כי פשוט אין סיבה טובה, או "מדעית", לכל זה. וגם המחשבה שבלי כאב וסבל אין שמחה ורווח, שכתבת.. אולי היא נכונה, אבל המאמר הזה של הפרופ' גורם לי לשאול את עצמי על אילו אקסיומות או אמונות קודמות המחשבה הזו נשענת, ואולי זה לא בהכרח כך. כמעט כמו המחשבה האמריקאית שאם תעבוד קשה תצליח.. סתם, אני לא מתפלמסת בכוח וגם לא שואלת שום דבר קונקרטי, סתם משתפת במחשבות.. עכשיו אגש שוב לקרוא את התשובה שלך :-)) (תודה) לילך

http://www1.biu.ac.il/File/file_biu_08_05_13_8_59.pdf