למה

לא מעלים הודעות המשך?

שלום ל - ? רובן המוחלט של ההודעות הראשונות והודעות ההמשך מועלות לפורום. כידוע, ישנם מספר חוקים עליהם מקפידים המנהלים ושאינם מאפשרים להעלות כל הודעה לפורום. חוקים אלה כוללים אי-העלאה של הודעות שתוכנן העיקרי הוא פוגע ותוקפני כלפי מי מחברי הפורום ומנהליו. במידה ולא מדובר בכך הרי שאין מניעה להעלות הודעות המשך. להתראות דוד

בוקר טוב, רציתי לומר כמה מילים, כי זה איכשהו קשור לנושאים שנוגעים לי גם דרך הטיפול שלי. בהקשר לפורום - שמתי לב שמאד משתדלים לתת ביטוי למגוון רחב של דעות וסגנונות. אני גם יודעת שכן קורה לפעמים שהודעות לא עולות - גם הודעות רכות, חמות ותומכות שאין בהן החצנה מופגנת של תוקפנות. בדר"כ מדובר בהודעות שנכתבו מחוץ לתחום המשמרת של מנהל, עפי"ר כהמשך לעצים שנטעו קרוב יותר לתחילת המשמרת (הסקת מסקנות פרטית שלי). זה קורה כי זה קורה (אמירה לא פשוטה). מעכשיו, לפי מה שלמדתי בטיפול שלי, בא הקטע של ויסות והשגת שליטה, נפרדות, אחריות (שלנו כמשתמשים), ולאו דווקא בהקשר הספציפי של "העלאת הודעות". וכאן בעצם רציתי לשתף את הקוראים - התגובה לאירוע מסוג זה (שאולי מדגישה יותר נוכחות של זולת, גבול, תלות וכד') יכולה לעורר רגשות תוקפניים. רגשות של זעם. אם יש הזדהות חזקה עם צד הרסני, יש תהליך פנימי שגדל ומתעצם והופך למימדים גדולים מאד בפנים. האירוע החיצוני כבר תם, אבל מבחינת הנפגע/הנעלב משהו מחולל מהפיכה גדולה, והוא כאילו קשור עדיין לגורם חיצוני. הנפגע משתמש באירוע החיצוני (בלי דעת) כטריגר להמשך תהליך הפגיעה, שלא נפסק. ליאת אמרה פעם יפה כל-כך במן דרך אגב שכזה, "האחריות על העלבון היא על הנעלב עצמו". כמה זה מסובך... לפעמים דברים חוזרים פנימה ומנסים להיות שמורים שם, ותוך שביב שנייה בפנים הבנאדם כבר אבקה ורסיסים. ברגע כזה אפשר לדבוק בדמיונות מאד מסוימים, שכנראה בעבר עזרו להישרדות בתוך מצב קבלתי נסבל רגשית. זה מסוג הדברים שמנסים בסופו של דבר להוציא החוצה בטיפול, וזה מאד לא קל להתעסק עם המפלצות הללו. תגובה הפוכה תהיה החצנה (מקור התגובה דומה, רק הכיוון שלה שונה). ואז, נאמרים דברים, והתוקפנות מורגשת בהם מאד. מתוך הזדהות עם כוחות הרסניים אפשר מהר מאד לגלוש למחשבות של כוונות זדון ופגיעה מכוונת, של תחושת השפלה, נידוי והחרמה מאד חזקים (ואלה תחושות קשות וכואבות ביותר). ברגע שיוצאת תגובה כזאת במקום חיצוני *שאינו טיפול* אין הקשבה, עשויה להתרחש תגובת שרשרת, ואז נעשה ההקשר הבלתי נמנע שכביכול רק מעצים את כיוון המחשבה הראשוני. דברים מתנפחים למימדים מפלצתיים. הנקמנות, הדרישה לפיצוי... למדתי שמחשבות מסוג זה מקומן הבטוח בטיפול. עם כל הבושה והחרדות שיש סביב. ויש הרבה. הרבה מאד. זה המקום היחיד שיכול לגעת בהם וגם לעבד אותם. לאט לאט לאט. צריך לשים לב גם (בינינו לבין עצמנו לבין הטיפול) אם אנחנו נוטים ובוחרים להישאר באותם מקומות שגורמים לנו לתחושה הקשה הזו ולא מרפים. נצמדים לא נפרדים. נלחמים במקומות אבודים... אז.. רק רציתי להזכיר (די חסר, אבל זה מה שאפשר בהודעת אינטרנט אחת) מה יכול לקרות בראש שלנו בגלל תרחיש אחד "קטן ולא חשוב", ואיך אנחנו יכולים קצת יותר להבין, לקחת אחריות ולנסות להשיג שליטה. זה לא תמיד עובד גם עם הידיעה, או שזה לא עובד ממש בזמן אמת, אבל גם ידיעה זה התחלה של משהו... בוקר של אור (mp)