חרדות, שליטה, זעזוע. ויתור, עצב וגעגוע

לכל מיני אנשים וגם לי - כבר המון זמן (בטיפול) אנחנו לא מצליחים לגלות מה אחראי במיוחד להפרת שיווי משקל בתקופה האחרונה. נוגעים או מניחים, זה מה יש כרגע. בכל זאת, מטריד שעכשיו מורגש קצת יותר מהרגיל עד כמה קשה לי לדאוג לעצמי. לאוכל נורמלי. לשינה. לחברת אנשים נכונה ומספקת. לדברים טובים. מעציב-מעודד לדעת, שהנושאים הללו כרוכים במאבק מסוים אצל כל אחד מאיתנו. מעציב-מעודד לדעת, שהנושאים הללו, גם הם, יהיו כרוכים תמיד בסיבוך גדול מידי ובמאבק לא פשוט ומכאיב מידי עבורי. שהתיקון אצלי דורש מאמץ נוסף (קצת מן ייחוד שכזה). עם זאת, ידיעת האמת מקלה במידת מה. אפשר להניח, קצת, לפעמים, למלחמה בגזרות מסוימות. לא יודעת. מפחיד. משהו מאד לא פתו?ר. מעבר לדברים הברורים שקורים בשטח, הלוואי וכבר היה איזה חלום מוגדר, סתום פחות. כזה שאצליח לזכור, לפרש, לחבר, ולא בלהות לא מאותרות. אנסה להתנחם/ לחלופין לרעוד מפחד, במילים להיאחז בהן מהפגישה האחרונה. *** המילים הללו העזו להיאמר רק אחרי שנים של טיפול. ***. מילים משני הצדדים. מילים שוברות כמעט. מילים שלקחתי מהחדר, לתעד: "אתה רוצה לעזור לי?" שאלתי חרישית, "מאד", הוא השיב, ולא בחר לשתוק הפעם... ואני... מתבלבלת... מ-א-ד מתבלבלת... מתחמקת, מעקמת מבט... הייתכן? האוכל לתת (גם לו) להיות לעזר? לתת, כדי לקבל? חסר לי המון; זקוקה לעזרה באופן נואש; תלויה במידה בלתי נסבלת. מפחיד מאד להיות במקום חדש עם מעט כלים חדשים, שעדיין לא יודעים להשתמש בהם טוב מספיק. נורא כשלא מצליח לקחת ולהחזיק איתי איזה חלק חיוני ולהשתמש בו כדי להתקדם. משהו כבר צריך להתממש בקנה מידה טיפה גדול יותר, ובחוץ. האם דברים תלויים על בלימה, או שיש לנו כבר בסיס איתן? מי אמר התנגדות ולא קיבל, (מימוזה פ)

שלום לך, את מציגה בדברייך את התחושות שלך בתוך הטיפול, את הקושי לתת אמון, באמת להאמין שהוא רוצה להיות איתך, ומנגד הרצון העז להיות תלויה אך גם הפחד להתרסק, את שואלת האם יש לכם בסיס איתן או שהכל רעוע, את מתוסכלת מכך שאת לא מצליחה לממש משהו משמעותי ממה שקורה בטיפול. אין לי תשובות ברורות לשאלות הללו, אני גם לא בטוח שצריך, אבל נשמע שאתם נמצאים בנקודה חשובה בטיפול בו שניכם מגששים ומנסים למצוא את הדרך לדבר באופן שמתאים לשניכם. זה לא קל אבל זה המקום בו אתם נמצאים כרגע. דרור

מימוזה ענווה ויפה, איזה אומץ צריך כדי לשאול את איש השיחות (ובכלל) כך, באופן ישיר, את השאלה הכל כך נוגעת ללב... אני חושבת שהתחברתי מיד בתחילת דברייך ל"עד כמה קשה לי לדאוג לעצמי. לאוכל נורמלי. לשינה. לחברת אנשים נכונה ומספקת. לדברים טובים." בדיוק חשבתי לעצמי היום שאם היה לי כלב הייתי אוהבת אותו, מלטפת אותו, דואגת לצאת איתו החוצה להליכות ולחפש משחקים שימצאו חן בעיניו ויסבו לו הנאה. ואיך אל עצמי אני לא מתנהגת ככה? מנהלת את רוב חיי בשיחות פנימיות ודמיוניות, בגבולות הקטנים כל כך של הבית שלי. איזה בזבוז! אולי מוטב היה לי להיות הכלב שלי ולא אני עצמי :-) סוג של חיוך.. אני כבר כמה שעות חושבת אם יש לי מה להוסיף על כל מה שכתבת.. איך מצב עניינים סבוך מצליח להיתרגם לשטף מובן כל כך אצלך? איך במעט מילים הצלחת לומר כל כך הרבה? למרות שמתוכן הדברים שלך הבנתי שמשהו שם מאוד מעורפל עדיין לגבייך; משהו לא פתור, כתבת, או התהייה על מה שם אחראי במיוחד להפרת שיווי המשקל, איכשהו הערפל שלך מאוד קולח וברור, כמעט אפשר לגעת בו, וגם בזה יש איזו הקלה לפעמים.. את מבינה כל כך הרבה, מימוזה, לא בטוחה אם מחשבות חדשות זה מה שאת צריכה. אני לא באמת יודעת.. אבל אולי תחסמי את המחשבות לזמן מה ופשוט תעשי כל דבר שחולף לך בראש. כל "אולי" שצץ שם. דווקא (!) דווקא בגלל שזה חלף לך בראש, או דווקא בגלל שאת יודעת למה את חרדה לפעול, או דווקא בגלל שזה לא ממש מתאים לך, או לא לגמרי הכרחי. דווקא! כי ככה החלטת! כי זה שלך, מעין "בא לי" גולמי שהתרגלת לסגת ממנו. מעבר לכל המילים בכותרת שם למעלה, את כל כך יצירתית ועשירה.. כל כך בא לי שתתני לזה ביטוי חי! אפילו בוטה :-) ככה סתם, בלי סיבות! פשוט כי זה מה שהבפנים שלך, או לפחות חלק ממנו, רוצה. אני חושבת שחרדה וויתור מגיעים לפעמים דווקא כשמקשיבים לעצמנו מבחוץ, לאיך שאנחנו נראים ונשמעים וזה קצת מבהיל.. אז אולי לפעול יותר ולחשוב פחות? או אם כבר לחשוב, אז אולי להגניב פנימה גם כמה מילים של יכולת, אמונה ורצון.. אני גיליתי לא מזמן שהתחושה המטרידה שעד שלא אמרתי על עצמי את המילים "חרדה", "ויתור", הימנעות" לא הייתה להן השפעה גלויה ומסרסת כל כך, יכולה לפעול גם לכיוון השני- פה ושם אני מדברת על אמונה ושאיפות כמשהו שאני יכולה להגשים. לא "אפילו" אני.. פשוט אני. משהו אפשרי כי אני בעלת יכולת. תגידי את זה בקול רם ותראי שזה נחמד :-) - תקשיבי רק לקול הראשון.. אני כבר לא בדיוק בטוחה שהדברים שלי רלוונטים. כשהתחלתי לכתוב חשבתי שכן..עכשיו אני לא בטוחה.. אולי אני מלבישה עלייך את עצמי. אני ניסיתי היום קצת דווקא, והיה קצת מוזר וקצת מצחיק למצוא את עצמי פועלת רק על סמך הרצון הראשון ולא מקשיבה לשני.. היה שם חיוך ניצחון קטנטן, על הדווקא העקשן הזה.. הרצון הראשון הוא גם אני. יש בזה משהו מחייה קצת. משהו ברור. תני לעצמך להיות הכלב שמעולם לא היה לך :-) תרשי לעצמך להשקיע קצת גם בך.. סוג של "אני חושב שזה הזמן, עכשיו או לעולם, מה הטעם לחכות.." קצת שמאלץ, קצת פומפוזי, קצת לא יודעת.. יצא לי מוגזם היום קריאות החיים האלה, אבל התכוונתי לטוב.. ;-) שיהיו חלומות פז, "עלי והגשימי".. לילך