יום זכרון קשה

ליאת יקרה יום הזכרון השנה, הוא יום הזכרון הכי קשה שהיה לי. הייתי מאושפזת בבי"ח ליומיים להשגחה(תחילת הריון-כן סוף סוף זה קרה)ושוחררתי יום לפני יום הזכרון למנוחה בבית. שמחה מהולה בעצב. בגלל המרחק הגדול לטקס יום הזכרון, לא נסעתי השנה להוריי(אני אחות שכולה) לטקס ונשארתי עם משפחתי הקטנה. היה לי ממש קשה להישאר בבית ולא לנסוע, יותר קשה מלהיות שם. ביום שלישי (ערב יום הזכרון) נפגשתי עם המטפלת שלי ודיברנו על הקושי השנה בגלל שאני לא נוסעת, ביקשתי עוד פגישה ליום הזכרון עצמו(ערב יום העצמאות),אך היא אמרה כי אין לה מקום היום והיא לא עובדת יום מלא ושאני יכולה לכתוב לה. (אנחנו נפגשות פעמיים בשבוע והפעם בגלל האישפוז פגישה אחת התבטלה). כ"כ כועסת עליה,אני יודעת שהיא בדר"כ מאוד משתדלת והיא משווה כל הזמן את מערכת היחסים לאמא ובת,אז איזה אמא לא היתה מוצאת זמן במצב כזה? ויום ראשון אנחנו נפגשות ואני לא יכולה לעבור לסדר היום ולהמשיך בטיפול כרגיל. שבת שלום איריס.

איריס, אני מרשה לעצמי להציץ לכן להתכתבות שתהיה ולומר בלחישה-צעקה נרגשת שאני מאוד שמחה! כתבת המון דברים, גם אם רק במעט מילים.. כנראה שככה זה בסערות- תמצית מרוכזת של המון דברים עד שאי אפשר לעבד את הכל יחד.. יום זיכרון קשה בהחלט עבר עלייך, אבל אני בכל זאת רוצה להתרגש איתך על שסוף סוף הצליח.. אני עוקבת תמיד אחר הודעותייך ורק רוצה לומר מזל טוב מכל הלב! שיהיה היריון מרגש, מסקרן ובעיקר קל.. סליחה אם אני מתייחסת פחות לכל הדברים האחרים עליהם כתבת- לא בגלל שהם חשובים פחות, פשוט הייתי צריכה לשחרר קריאות של שמחה :-) שמחה בשבילך, לילך

שלום איריס, ראשית, ברכות על הצלחת ה'מבצע'... זה לא עניין של מה בכך! כמו שכתבתי מוקדם יותר לME2, למציאות יש אילוצים בלתי נמנעים שעלינו ללמוד לקבלם. הייתי יכולה לחשוב על המון סיבות הגיוניות לסירוב שלה, אך נדמה לי שלא זה מה שחשוב כרגע. התחושות שלך, של מקופחות, של נטישה, של הזנחה מצד ה"איזו מן אמא" הזו, יכולות להדהד ממקומות אחרים, בהם הרגשת (ואולי מרגישה גם היום) לא מספיק במוקד תשומת הלב, דווקא לאור הנזקקות והפגיעות שלך בזמן האחרון. חשוב להביא את כל קשת הרגשות הזו אליה ביום ראשון, למרות הקושי. זה חשוב. מפצירה בך לשמור על עצמך ליאת