האם זה נורמאלי ומה לעשות?

שלום רב אני רווקה בת 30 שגרה לבד,הוריי גרים כ-15 דקות ממני,ויש לציין שהם אנשים אמידים. גם אני מרוויחה יפה מאוד ולא חסר לי כלום...זו לא הנקודה...מה שהכי קשה לי ומטריד את מנוחתי,זה שאמא שלי הקצתה לי רק בשישי שבת לבוא לאכול אצליהם(ואני מדברת על כך שאני לא מבקשת ממנה להכין לי כלום באמצע השבוע אם יוצא לי לבוא,סתם פרוסה עם משהו)היא פשוט לא מוכנה שאני אוכל אצליהם באמצע השבוע שום דבר,היא טוענת שזה בגלל שהיא רוצה שאהיה עצמאית ואלמד לחיות בבית שלי ולהכין לעצמי בבית שלי,זה בעיניי תירוץ עלוב,לדעתי זה מחסכנות נטו!!!אני נורא נעלבת ממנה ובוכה,(יש לציין שאבא שלי ממש המום ממנה,אך לא רוצה לריב איתה ולכן שותק)אמר לי את זה בעצמו,ניסיתי לדבר איתה ולהסביר לה את ריגשותיי...שלא נעים לאכול בבית לבד וכו...אך היא בשלה ודבר זה גורם לצעקות ומריבות.מה עליי לעשות???קשה לי להשלים עם זה ולהתייחס אליה כאילו הכל כרגיל...

שלום דנה, אחת הפונקציות האמהיות המרכזיות היא ההזנה, ונדמה שהיא פושטת ולובשת צורות רבות לאורך מעגל החיים שלנו לצד אמהותינו. במצב ה'נורמלי' (אם שאלת בכותרתך), אנשים מבוגרים חיים בנפרד מהוריהם ואינם סמוכים עוד על שולחנם. עם זאת, כולנו מכירים בצורך המתעורר לפעמים ל"אוכל של אמא", להחזקה, להכלה, להאכלה. זהו צורך בסיסי ונורמלי, שבמקרים המשמחים פוגש מענה, ובמקרים האחרים שולח אותנו לחפש תחליפים. ברמה התוך נפשית, תוכלי לבדוק לעומק באיזו מידה קיימת הלימה בין הצרכים שלך לבין מידת ההיענות של אמא בעבר ובהווה, ומהן ההשלכות של הפערים הללו על חייך ועל יחסייך עם אנשים אחרים. בדיקה מסוג זה נעשית בדר"כ במסגרת טיפול פסיכולוגי. ברמה הפרקטית, תוכלי לנסות להזמין את אמא אליך או להגיע אליה מצויידת ב"משהו נחמד שנוכל לאכול יחד", ולבחון האם תגובתה דומה. העובדה שאת גרה סמוך להורייך, ושאמך סבורה שאינך מצליחה להסתדר בכוחות עצמך, יכולה - אולי - להעיד על קשיים בנפרדות. חג העצמאות יכול להיות מועד סמלי לקבלת החלטה לפנות לפסיכולוג/ית קליני/ת, ולפתוח במסע ברוח הציטוט היפהפה שהביאה קודם חני - לכל עשב ועשב "יש מלאך שעומד עליו ברקיע ואומר לו: גדל!" (בראשית רבא פרשה ). בהצלחה ליאת

לליאת שלום! כל מה שכתבת נכון, רק לא הבנת דבר אחד שכל הנטל כולו נופל אך ורק עלי, וזאת כי בעלי עובד גם ביום שבת וחוזר רק בשעה 17 אם לא יותר מאוחר, וביום שישי אנו שנינו עובדים עד 18 אם לא יותר, ולכן אני כועסת וממורמרת , כי הכל מובן מאליו יש פיליפנית גם בבית שלו מה רע? לכן הפעם הצבתי עובדה ש-אם הוא כ"כ רוצה שאביו יבוא שישאר בבית ביום שבת( חבל שלא ראית איך נפלו פניו) ואז הוא פתאום התעשית ואמר בטח גם אצטרך להביא אותו..ולמה? כי הוא רגיל שאני זו שעושה הכל , גם אם זה להביא לו את מצרכי המזון אני או העובד שעובד איתנו ,בקיצור הכל כאילו מובן מאליו , כי ברגע שזה דורש ממנו טיפת מאמץ זה נהיה נטל וזה מה שמרגיז אותי.שאין אפילו טיפת קרדיט. מה עוד שהאחין של בעלי עובד איתנו ביום שישי וכשהגעתי לעבודה הוא בחצי חיוך אמר לי "שמעתי שיש לך אורח בשבת" ז"א שהם האחיות כבר דיסקסו זאת בניהן, וצחקו מרוב אושר, אך עניתי לו בשיא האדישות והנועם נכון , ובסוף היום הוא אמר לי נבוא לבקר בשבת( זה מה שהם אוהבים) עניתי ברצון, ושבת שלום. מה דעתךכעת? השתנת? תודה מירב!