קצת קשקושים וקצת שאלות

ליאת :-) הגעתי לא מזמן לבית ההורים, אחרי שבוע ללא אינטרנט ולבד-לבד-לבד. רק עם שירים עצובים נורא ברדיו (אני חושבת שאף פעם לא שמעתי את אליפלט כל כך הרבה פעמים ביום), כתבות סוחטות דמעות בטלויזיה והמון עבודה ומחשבות על הגברת שלי ועליי.. אוף, כמה קשה היה.. (כתבתי את הפסקה הראשונה, ואני קצת מתרגשת עליה- יצאה יפה :-).. הגעתי הביתה ואני מרגישה כאילו הגחתי לאויר אחרי צלילה לאורך כל הבריכה..כמעט כבר לא נשאר לי אויר. ששש...את לא יכולה לשמוע מאיפה שאת נמצאת, אבל ממש מתחת לחלון שלי מסתתר קן זעיר של פשושים :-).. אסור לעשות רעש, כדי לא להבריח אותם :-), אז ששש.. (איזה כיף!)- משהו בזעירות שלהם, בציוץ המטרטר וובזנב הקופצני *כל כך* משמחים.. מן עליצות שובבה וחיונית. איך אפשר שלא לחייך? :-) (ואיזה כיף שהקן לא מתחת לחלון שלי... ;-) אני מקשקשת :-).. יותר מדיי זמן של מילים במעגל סגור, שלי עם עצמי, אז עכשיו אני קצת משפריצה אותן בלי לשים לב, כנראה... (לא נורא, נכון?) היה שבוע מתיש.. רציתי לשאול אותך משהו. (כן, כן, לא רק קשקושים היום..) רציתי לשאול אותך איך את יודעת לייחס לדברים חשיבות. לפני שהתחלתי טיפול התייחסתי לכל דבר בי או באחרים כאל "טוב, זה לא סיפור, והרי הרבה אנשים מרגישים כך, וזה לא סוף העולם, שטויות". היום אני עושה את זה קצת פחות, אבל אני עדיין עושה את זה. אני לא בטוחה איזו מה"גישות" מתאימה יותר- האם לייחס חשיבות לכל דבר? להקשיב בתשומת לב לכל מחשבונת קטנה שמטרידה? מה מהמחשבות לגרש, או לעכב? ואם אני לא יודעת לגבי עצמי- איך כמטפלת את יודעת? אני מספרת למטפלת כל מיני דברים- איך היא יודעת למה לייחס חשיבות ולמה פחות? גם דברים שוליים (או חשובים רק היום ולא תמיד) וגם דברים קשים וטורדי מנוחה נאמרים הרבה פעמים בקצרה, כמעט בדרך אגב. אז איך היא תדע שהם טורדי מנוחה? ובכלל- אם אני הייתי מטפלת אני מניחה שאולי חלק מהדברים היו נראים לי נדושים קצת, כאילו חסרי ייחודיות- כמו שיר שכתוב לא משהו, או ציור שהמטופל מתחבר אליו ואני לא רואה בו הרבה, או חלום בנאלי.. (כמו שאמר פעם ראובן דגן על אחד החלומות שלו ב"בטיפול"- שאם מטופל היה מביא לפניו חלום כזה הוא היה שואל את עצמו איך הוא לא נבוך להביא חלום כזה, שהוא כמעט קלישאה).. אז איך יודעים לייחס חשיבות לדברים? זהו. אני מקווה שאת בטוב, חוגגת עצמאות ושמחה (גם אם לא ב"על האש" ריחני..) חיוך ממני, לילך

שלום לילך, פרויד, בהמלצתו לרופא המתחיל, המליץ שלא לרשום דבר בטיפול, על מנת לא ליצור היררכיה של חשיבות. הוא התכוון לסלקציה הבלתי נמנעת שעושה מי שמנסה לתמצת דברים, וקרא לקשב אחיד ו'מרחף', מתוך מחשבה שהכל חשוב, וסביר שיצוץ מתישהו, ברגע הנכון. נדמה שאני שומעת בדברייך איזה קושי מול הדברים הבנליים, הקטנים, כאילו שיש איזו חובה להתעלות ולגעת בתמצית העיקר, ולזנוח את מה שנדוש וחסר ייחודיות. אז מעבר לפירוש אפשרי (על למה חשוב כל כך להיות ייחודית) אני מזמינה אותך לאמץ את הסלוגן החביב שהמציאו רוכבי האופניים, האומר "יש חיים בשוליים!", ולהתחיל להסתכל לשם. שימי לב שוב למשפט שלך - "טוב, זה לא סיפור, והרי הרבה אנשים מרגישים כך, וזה לא סוף העולם, שטויות". אולי מה שמעסיק כל כך הרבה אנשים זה דווקא *כן* סיפור, וזה בכלל לא שטויות? אולי משהו שמטריד את כולנו הוא בר קיימא, אמיתי, ודורש התבוננות קפדנית וטיפול רחום? קשקושים די חשובים דווקא... :-) ליל מנוחה ליאת

ליאת יקרה, קראתי אותך עוד אתמול בלילה וחייכתי לעצמי.. זה מסוג ההודעות שאני צריכה לשוב ולקרוא בהן עוד כמה פעמים, בהזדמנויות שונות.. יש לי עוד כמה מילים לומר בהקשר הזה, אבל אולי מוטב שאמשיך עם זה לבד :-) פשוט לפעמים נראה שדווקא ההתבוננות הזו ותשומת הלב לכל נימי התחושה מעכבות מלפעול. שאולי מוטב לומר "חלאס, די, מספיק עם המסכנות הזאת! תתחילי לעבוד!" את מבינה, לפעמים החיים בשוליים מתפרצים לי לאמצע הכביש ואין לי לב לדרוס אותם. מאידך גם אי אפשר להמשיך לנהוג כרגיל.. טוב, לא נורא.. "זה לא סוף העולם" כאמור ;-) תודה על תשומת הלב ועל כמה נקודות למחשבה, שבת נעימה- לילך

לילך לילך, אעניק לך סיפור של בוקר - לפני כמה שנים, באביב כנראה, החלטתי לגזום שיח לנטנה מתפרע. חזק עם המזמרה, מורידה ענפים, פתאום קלטתי שבתוך הסבך, על ענף שכבר הורדתי בלי משים, נח לו קן. ביצתי כזה, קטנטן עם חור. חשבתי שהקן כבר ישן ושוכן שם מקדמת דנא. מישהו אחר אמר לי שזה קן ריק ואפשר פשוט להשליך עם הענפים. ולא יודעת למה טרחתי לבדוק כל-כך אם באמת יש שם משהו חי. כל-כך מתאים לי... התבוננתי לעומק (כשאני כותבת דברים כאלה בפורום פסיכולוגיה, קשה לי לא לפרש את עצמי תוך כדי... די!). טוב, התבוננתי ממש ממש בפנים, התפלאתי והופתעתי לראות שם ארבע ביצים. ארבע ביצים היו שם. ביצים שלמות. ושוב הסתכלתי, ושוב בחנתי. היו שם ביצים! איזו התרגשות של ילד קטן. וואו. רגע, בוא נבדוק, כן, יש. באמת. האם אלה ביצים עם עתיד? החזרתי את הענף הגזום לתוך השיח, הנחתי מעל כמה ענפים אחרים כדי להסוות. אחרי כמה זמן גיליתי שציפור קטנטנה, כולה שבעה גרם הציפור, מגיעה לקן. מעתה ואילך עקבתי. ניסיתי להשתדל שזה לא יהיה יותר מידי כדי לא להפריע, אבל בזמנים שהייתי שם לא התאפקתי. לעתים קרובות הייתי באה לבקר. בשקט בשקט. ובאמת גוזלים בקעו מהביצים. ארבעה מכוערים כאלה, קרחים עיוורים. מ-ק-ס-י-מ-י-ם. מגניבים. בהתחלה הם בכלל לא ידעו לנוע, אבל ממש תוך שעות ספורות הם כבר ענו לרפקלס הזעזוע (סתם משהו שהמצאתי כרגע). עם כל רעד של הקן, ארבעה פיות פעורים נפתחים לרווחה. בדיוק כמו הגוזלים של הצופיות של פזית (מפספוסים עם ה "להתראו - ו - ת" ). כשהייתי ניגשת, מידי פעם הייתי חייבת לבדוק שהם חיים. והייתי מפריעה להם. אם ההורים לא היו שם בדיוק הייתי נוגעת בשיח ורואה את הרביעייה זאת עם הפיות הפעורים. א-ו-כ-ל. והם היו מקבלים ישירות לפה מציפורי האם כל מיני פרפרים ועשים וזחלים. פשוט מדהים לראות את זה. הצלחתי כבר ללמוד לזהות קצת את הקולות של הציפורים הגדולות. מתי בא בוקר, מתי בא אוכל, מתי אלה קולות מצוקה (חתול, עורב). כשהייתי שומעת את קולות המצוקה, אם הייתי שם, הייתי טסה בבהלה... כעבור יומיים, ניגשתי, נגעתי בשיח לזעזע את הקן. כלום. שום גוזל לא מזנק פעור פה. חשבתי שהם חולים. שקרה משהו. מסתבר שעכשיו התגובות שלהם שונות. עכשיו, לפרשנותי, הם יותר יודעים להסתתר, לשמור על עצמם. טוב, אז הם חיים ובריאים ושלמים. בעצם לא כולם. אחד נעלם. אבל המשכתי לראות שהציפורים חגות ושרות סביב הקן. לצערי, באיזה שלב, מצאתי עוד אחד מהגוזלים מוטל על הרחבה שליד השיח. אבל שניים נשארו שם. והלכו וטפחו אקספוננציאלית. איזה חמודים. איזה ח-מ-ו-ד-י-ם. כעבור שניים עשר יום (שניים עשר יום בלבד) ראיתי פתאום שהקן ריק. הוא כבר היה צר מידי לגוזלים (שהיו כמעט בגודל של ציפור בוגרת). שניהם עמדו על הקן. נעמדו שם למעלה, לקראת פרישת כנפיים. זוג גוזלים עמד, וההורים מצפים ומזמינים לפרוח. כעבור שעתיים הם התחילו לעוף. שעתיים. בהתחלה קרוב לקן, והולך ומתרחק ונהיה עצמאי לכל דבר. אני תוהה אם ההורים לימדו אותם דרך איזה טקס כיצד לחפש מזון ועוד כל מיני. פרידה. עצוב ומרגש כל-כך. שניים עשר יום מבקיעה לעצמאות... מקנאה בהם. מכל וכל. נתנחתם בזה שירד פה קצת גשם על הבוקר. גשם. הבו לנו גשם... רק סיפור של בוקר, מציפור אחת של בוקר :-)

כי בדרך כלל למיטב ידיעתי, ציפורים שנגעו בקינן, נוטשות אותו. אז מעבר לזה שהסיפור קסום יש בו קסם. וגם כאן ירד גשם, בשלוש לפנות בוקר, ממש מיני סערה, עם ברקים ורעמים ומטח של ברד, ושלוליות בבוקר. ואחרון (בסוגריים), אפילו בקהילה הקטנה יחסית שאני גרה בה, יש ואנחנו מוצאים ש"נעלמו" לנו צמחים שאך נשתלו, אולי בגלל האידיאולוגיה שהכל שייך לכל.... שבת ש לאשת ה וללילך מעלה

בתור תפקיד המגיה שאני לוקחת על עצמי לפעמים ,נדמה לי שיש אות מיותרת בסוף הפסקה האחרונה אצלך. והיא : "לא" את כותבת : "אבל ממש מתחת לחלון שלי מסתתר קן זעיר של פשושים..." ובסוף הפסקה את רושמת : "ואיזה כף שהקן לא מתחת לחלון שלי" (בסוגריים). ואולי אני טועה..? תקני אותי..! :-) שבת כיפית שתהיה לך.

כן, מ.ק... כל כך התרגשתי שהרבה דברים כתבתי קצת מבולבל שם, בהודעה הזאת :-) אני בבית ההורים, המחשב בחדר של אחי ומתחת לחלון *שלו* נמצא הקן. על אף השמחה הגדולה וההתרגשות על שלל הציוצים שנעשו חלק מקולות הבית, אני מודה בקריצה שאני קצת שמחה שהקן לא מתחת לחלון שלי... :-) לזה התכוונתי. גם ה"פסקה הראשונה" עליה כתבתי נראתה לי קצת תלושה בדיעבד. אני כותבת עבודה גדולה ולפיסקה הראשונה שם התכוונתי, לא לזו כאן בהודעה, כמובן :-) מילא.. ולאשת שלי- גם לי תמיד מאוד קשה לספר סיפורים כאלה בלי לחשוב עליהם במקביל כעל מטאפורה למשהו אחר.. סיפרתי לך שאחרי 4 חודשי המתנה לצבעונים ששתלתי על החלון של המטפלת שלי, אחרי שלל המטאפורות שקשרנו בהם, בא שרב אחד אכזר וגרם לפריחה וגוויעה בימים שבין הפגישות? הגענו למצוא פרח מת. אחרי שתיקה קלה אמרתי לה שלא תמיד הכל מתאים למטאפורה, אבל תחושה חמוצה בכל זאת נשארה לקנן קצת :-).. מצחיק, אה? שלפעמים נאחזים חזק כל כך במטאפורה. *כל כך* נהניתי מסיפור הגוזלים שלך! איזה מזל שבדקת... שחפרת לעומק לחפש חיים, גם כשנראה שעבר זמנו של הקן. אפשרת חיים לשתי ציפורים.. מעניין כמה נכדים ונינים כבר יש לך היום :-) לא בטוחה אם אצליח לעקוב אחר התפתחותם בדבקות כזו, כמו שלך.. זה לא קל. תראי כמה קסם גילית שם בזכותה! זכית לראות גוזלים קטנטנים בכל אחד משלבי הגדילה. רגע לפני פרישת כנפיים..וואוו.. זה באמת מדהים! נדמה של-12 ימים היית ציפור קטנה-גדולה בעצמך.. מאזינה לכל הסימנים, לומדת לפרש אותם.. כמה את יפה :-) תודה על סיפור מקסים של בוקר! לילך