בעיות קשות

שלום, אני בחורה בת 18. אני סובלת מזה המון זמן מבעיות בריאותיות חסרות אבחנה שמונעות ממני לגמרי לתפקד. אני לא מתגייסת, לא עובדת, ובעצם לא יוצאת מהבית. אני גרה עם ההורים. אני נאלצת להתסדר ולהשלים עם העובדה שכבר לא יהיו לי חיים ושכל חלומותיי נגמרו בגלל המחלה ובגלל שאין לה תרופה. ואולי מתישהו אני אשלים עם זה ואבין שאין מה לעשות. אבל לא על זה באתי לספר פה ולהתייעץ. הבעיה שלי, שבנוסף למלחמה האישית שלי בלהשאר שפויה למרות המצב הפיזי הבלתי נסבל ובנסיונות להשלים עם גורלי, אני צריכה להראות כלפי חוץ כאילו הכל בסדר כדי לא להדאיג את המש]חה. ההורים שלי מאוד דאגנים ואני שונאת לראות את הרחמים בעיניים שלהם ובעיניים של אנשים אחרים, זה גורם לי להרגיש יותר רע. ההורים שלי והאחיות שלי לא משלימים עם המחלה ולא מבינים אותה, כי אין לה אבחון. הם כמו כל הרופאים, אומרים שהכל בראש שלי ובטוחים שאני מרגישה הרבה יותר טוב ממה שאני מרגישה, כי אני מעמדיה פנים. המצב נהיה בלתי נסבל בשבתות וחגים, שהמשפחה מתאספת ולפעמים גם עם דודים ואני צריכה להראות בסדר ובריאה. אני מרגישה שבנוסף לכעס על המזל שלי והגוף שלי נאגר בי המון כעס על זה שאני חייבת להראות בריאה כי אני שונאת את היחס של אנשים אליי כשאני חולה. אני לא מסוגלת להתמודד עם המחלה הזו משתי חזיתות. הלוואי והייתה לי אפשרות לצאת מהבית אבל בגלל המחלה כמו שאמרתי, אני לא מתגייסת ולא מסוגלת לעבוד אז אין לי כסף לעבור לדירה משלי. איך מתמודדים לפחות עם הסביבה במצב כזה? תודה לכם אם תגיבו

שלום אלה, את מחזקת ותומכת באמונה בסיסית שהתגבשה אצלי, לפיה רחמים הם עניין מיותר ומחליש, שאינו מקדם כלל את האדם הסובל אלא רק מוסיף על סבלו. אני מבינה שכרגע את מתמודדת עם מצב גופני עמום אך מתיש, ויודעת כמה קשה זה יכול להיות. לא ברור מהו טיבה של המחלה שלך, ולכן נדמה לי שההכרזה "שכבר לא יהיו לי חיים ושכל חלומותיי נגמרו בגלל המחלה" כמו גם ההצהרה ש"אין לה תרופה" - קצת מרחיקות לכת, או לפחות אינן וודאיות. יש מחלות שמהותן מתחוורת עם הזמן, ויש מחלות ממקור פסיכולוגי, שגם אם הן גורמות סבל רב, הן יכולות לחלוף כלעומת שבאו. אם כרגע נגזר עליך לנוח בבית (או שזה מה שמצאת לנכון כרגע), תוכלי להעסיק את עצמך בדברים בעלי ערך ומשמעות גם מהבית. אפשר אפילו להתפרנס דרך המחשב הביתי, בעבודות כגון הדפסה, תרגום, וכד'. סוג כזה של פעילות יחזיר לך תחושת ערך, ירגיע קצת את ההורים, ויאפשר לך גמישות בשעות הפעילות שלך, לזמנים בהם קל לך יותר לתפקד. מעבר לכל זאת, אני ממליצה - כמו תמיד - לנסות ולהיעזר בגורם מקצועי מתחום בריאות הנפש, שיוכל לסייע לך להתמודד בכל החזיתות. בהצלחה והרבה בריאות ליאת