---

קראתי היום גם את הידיעה על הרצחה של הישראלית בת ה22 ועל ארבעת החברות שנהרגו בתאונה בבוליביה, וכן גם את הידיעה המזוויעה על האישה שהקפיאה את גופות הילדים שלה במקפיא במשך עשרים (!) שנה וכמובן את המשך הסאגה המחרידה, המזוויעה, הבלתי נתפסת על האוסטרי והבת שלו. ופשוט בשלב מסוים לא יכלתי לשאת את זה ופרצתי בבכי, כמה זוועות, וחיים של אנשים צעירים שנהרסים. אבל מה שממש שקעתי בו זו הזוועה המפלצתית באוסטריה, זה לא עוזב אותי כבר מאז ששמעתי על כך. כאילו נהייתי בי איזו אובססיה להתעדכן, לדעת. אני בודקת כפעמיים ביום (או כל עוד אני בבית) מה חדש, אם יש חדשות נוספות. זה פשוט כל כך בלתי נתפס שחייבים לדעת אם יש התפתחויות חדשות, שיסבירו איך זה קרה ומה היה שם. כל כך הרבה דברים לא מובנים כמו מי למשל עזר לו לבנות את הדלת. והנה, היום התפרסמה הידיעה אודות התעלומה שהעסיקה רבים, הייתה זו הבת שלו, שהוא כלא בצינוק, שעזרה לו להרכיב את הדלת והוא דחף אותה פנימה לאחר מכן. זה פשוט נורא, אני לא יודעת אם אני יכולה לעכל את זה. קשה לתפוס את זה. שהוא דחף אותה פנימה והיא התעוררה אחר כך (הוא סימם ואנס אותה) וגילתה שהיא תקועה שם, ומה היא חשבה, ואם תיארה לעצמה כמה זמן היא תאלץ לשהות שם. אני פשוט לא יכולה להאמין..... :-(

שלום לך, אכן קשה להאמין שזוועות כאלו קורות. קשה עוד יותר כאשר מנסים להתחבר לחוויה של אותה ילדה - אישה זה בלתי נסבל. חשוב להרגיש, חשוב לשים לב ולא להתעלם. חשוב לנסות למנוע מקרים כאלו, אבל וייתכן ודבריי יעוררו תרעומת, יש צורך לדעתי לנסות לאזן בין תשומת לב לאירועים הללו לבין התמקדות בחיי היומיום, גם על הצדדים הטובים יותר בהם. זה חשוב גם בכדי שיהיה בנו את הכח להתמודד עם אירועים כאלו שלא נהיה מותשים מולם או חלילה אדישים. דרור