כתבה

בחיי כיום וכעורכת דין מסחרית מזה למעלה מעשר שנים אני עוסקת בהסכמים. אני לא אוהבת הסכמים, מעולם לא אהבתי הסכמים. יחד עם זאת הם מחזיקים אותי, מכלכלים אותי, לעיתים יפה, לעתים קצת פחות. תמיד היו לי איתם יחסי אהבה-שנאה, פחדתי מהם. הערצתי וסלדתי בעת ובעונה אחת מכל מי שעוסק בהם. ידי מעולם לא היתה קלה כאשר ניסחתי אותם, גם אחרי עשר שנים. כתיבתם עלתה לי בדמים. גם אחרי תרגול ושינון רב, לעולם לא הבנתי מדוע. מדוע אני לא מצליחה להכניס אותם למערכת שלי. לשפה שלי. ניסיתי לשנן אותם בעל פה. לעיתים רחוקות הצלחתי. לרוב, ללא הצלחה. לאחרונה אני התחלתי להבין מדוע. ימי כעורכת דין לא התחילו במשרד בו התמחתי, את דיני המשא ומתן ודיני החוזים התחלתי במקום אחר. נקי ומצוחצח פחות, עם כללים פחות ברורים ושפה פחות רהוטה. לא היתה לי כל הכנה מוקדמת, לא למדתי שם פסקי דין ותקדימים, לא שיננתי את החוק, לא הכנתי עבודות וסמינריונים. גם קרוא וכתוב לא ידעתי. בכוח הרצון דבר אחד כן היה לי - כוח רצון. אותו כוח רצון שגרם לי לנהל את המשא ומתן הטוב ביותר אשר ניהלתי בחיי, בין סדיני המיטה. כשגמרתי את חלקי בהסכם אבד לי הרצון, אבד לי הידע במשפטים לעד (אותו אני עד היום מנסה לרכוש בעוד ועוד תארים) ואבד לי בעיקר הכוח. עם זאת נולדה אצלי השנאה להסכמים. ולכן היום כשאני חושבת על איך לעזאזל פניתי ללימודי המשפטים בגיל 21 ואיך למעלה מעשר שנים מחיי הבוגרים לאחר הלימודים דוקא אני מכולם עוסקת בעריכת דין. אני שכותבת עוד הסכם ועוד הסכם, בטוחה בכל רגע נתון שעוד רגע יגלו שאני לא מבינה כלום למעשה. אני מבינה שאחרי שבגיל חמש כורתים את ההסכם הטוב ביותר כדי להישאר בחיים, אחרי כן כל הסכם אחר הוא כלום, אין, אפס. סבא אהבתי את סבא שלי, ראיתי בו גיבור. הוא היה דואג לי, הוא החזיק לי את היד והיינו צועדים יד ביד לגינה. אהבתי את סבא שלי. היה לנו הסכם: אני נתתי לו במיטה, הוא שמר לי על הנדנדה. לא אהבתי הסכמים. אני לא אוהבת הסכמים. זה מה שאני מכירה, אלו הם חיי. זו ילדותי, אלו הם חיי הבוגרים.

me2 שלום, דברייך מרגשים ונוגעים, כריתת הסכם כדברייך, בגיל כה מוקדם, הסכם המערב את התמימות של נדנדת המשחקים ביחד עם אובדן התמימות בין הסדינים, מעורר בלבול ואי הבנה. ההבנה שהתחלת להגיע אליה לאחרונה בנוגע לקשר בין אותו בלבול לבין התחושות המעורבות שלך כלפי הסכמים - סולדת ומעריצה אותם, היא הבנה לא פשוטה שאולי מצליחה להפוך משהו בחוויה היומיומית שלך למבולבל פחות. דרור

דרור, זאת כתבה, ש - me2 ציטטה: http://www.banot.co.il/NewsArticle.asp?newsid=2937 (גם צוין בכותרת ההודעה)

דרור אוי זו לא אני זו לא אני!!! זו כתבה מישהי שכתבה את סיפור חייה! חס וחלילה זו לא אני אלוהים ישמור זה פורסם בכתבה של מתמודדות נפגעות תקיפה מינית. אבל זה באמת מרגש ועצוב ומפחיד :-(

היי מה ענינים? אני מכירה את הסיפור של הבחורה הזו יש לה אם אני לא טועה ספרים שהיא כתבה . היא גרה היום בארה"ב בשנות החמישים שלה והיא עורכת דין וסופרת...... ממש קשה לקרוא את זה. עצוב וקשה לקרוא פה היום כמה הודעות צמררו אותי :-( בילבי ילדת הברזל