מחשבות אפוקליפטיים

בוכה בלי לבכות, מרגישה בלי להרגיש, צורחת בלי קול, מתה בלי לשכוח לנשום. מחפשת בתוכי פינה קטנה לנוח במקום שהוא היה חסר, רק ללחוץ על ההדק ולסגור את הסדק, אין פנסים רק שבילים מכוסים ערפל לא מתבהר לא מאפשר לשכוח, אין זכרון רק ייבוב אחרון שמנסה למשוך אותי בכוח, סוף הרגש מתקרב. מציאות שחושפת ציפורניים לתלוש, שומעת רק צלילים מן הקרעים בנשמתי, שפחתם של הכאב והבדידות החשופה. השנים פרכסו את פני וענדו לראשי חוטי כאב כבדים, עד כביתי מאוד. אני בורחת אלי בדרכים שעברתי, כופפו צעדי רק צורחת לא עוד. מלקקת פצעי במסתור ודורכת ללכת לי הלאה, נצרבת בלהט השרפות, בדרכים שסמרו מאימה ומדם, אלפי סכינים ידקרוני ותמתק לי דקירתם. מחפשת בתוכי עשבים שוטים לעקור ולנכש, קרסה הבמה עליה שיחקתי, תן בי כוח אל מול שתיקתי, ואני מילותי שכחתי, בשחור של חיי נעצר העולם, רעדו הטפחות. דרך ארוכה דרך מפרכת בה לא בחרתי, עד סופה הקרוב אלך לי לבד, שמש אדומה שמש מטורפת לתוכה נולדתי, לאורה אני הולכת ונשרפת וריח העשן -ריח של סוף.

* שלום, מדברייך ניתן לשמוע את הכאב הרב שאת חשה. את התחושה שהכל סוגר עלייך, וההרגשה שיש רק מוצא אחד. אני יכול להבין ממך את עוצמת החוויה של חוסר האונים אבל אני שומע, בתוך חוית הייאוש גם תקווה שהדברים יהיו אחרת. גם אם כרגע קשה מאוד לתת לתקווה הזו מקום, אולי היא כשלעצמה מכאיבה ממש כמו הרצון לדבר, לשתף. רצון שהוא גם מאיים מפני הצפון בו. בינתיים את נעזרת בפורום לשם כך ואני מזמין אותך להמשיך ולהיעזר. דרור

<> מה שלומך נורא עצוב לקרוא אותך! מה קרה? אוהבת בילבי (מצטערת שקוראת לך <> מקלדת לצערי כבר עדכנה את כולם:-( מחבקת אותך ותשמרי על עצמך בילבי ילדת הברזל:-(

דרור!!!!!!!!!!!!!!! איפה אתה רואה תקווה במילים שלה אני רואה שהיא דקה לפני המוות זה מעצבן שאתה חוזר על המשפט מאוד קהש אבל אני שומע גם תקווה איפה אתה שומע תקווה אולי כולנו עייורים חוץ ממך כי אתה פסיכולוג? ממש נמאס מהקלישאות האלה "אני שומע בדברייך תקווה" גם לי כתבת אותו דבר!!!!!!!!!!!!!!!!!!! ל * (חבל, <>, סתם אוהבת אותך בכל שם שתבחרי) אני יודעת שאין תקווה יש מוות והוא קרוב לך וגם לי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

* אהובה פשוט כואב עד מוות לקרוא אותך מעבר לזה כל מילה מיותרת:-((((((((((((((((((((((( לילך

דרור, ראיתי את המוות היום בכל מקום, בכל פינה. ראית את המוות מעבר לגשר בו נסעתי, ראיתי אותו בין הרכבים אותם חציתי. המוות ליווה אותי כל היום, בדמיוני מתתי אלף פעם, לא יכולתי לכאב, הרגשתי ומרגישה שהכאב מכרסם באיברי הפנימיים, הלכתי ברחוב והרגשתי זרה לעצמי, לסביבה, הרגשתי שאלפי עיניים נועצים בי מבט בוחן וחודר מבעד לעורי, הרגשתי שהכאב, העצב, הוא שקוף. אני אחוזת אימה בלי סיבה נראית לעין, אימה שגורמת לי לרצות להיצמד לפינת החדר ולהסתתר שם בחושך כדי להעלם, כדי להיבלע. מרגישה כמו ילדה שרוצה להסתתר מפני הכל, כי נורא מפחיד לי, נורא כואב, נורא צועק שם, לא מצליחה להרגיע, לא מצליחה שיהיה שם קצת שקט. זה מפחיד לרצות להיצמד לפינה קטנה וחשוכה שלובת ברכיים ולבכות, אם אעשה זאת לא אוכל להסביר לעצמי או לסביבה מדוע הרצון הזה. באמצע רחוב סואן, הרצון והאלטרניטיבה היה או למות או להיכנס לחדר מדרגות נטוש להצמיד להתקפל בפינה קטנה וחשוכה. בחרתי באפשרות השנייה כשהפחד שנוסף לאימה הוא- שאף אחד לא יראה שאף אחד לא ישמע.

כמה כאבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבב

מה נהיה? איתכם? אולי כבר תניחו לבחורה המסכנה מה זה משנה אם היא חבל/סתם/<> אתם לא רואים שהיא כואבת נורא? למקלדת אני מודיעה לך- אם תגיעי הנה ותציקי לה עם השטויות שלך יהיה לך עסק איתי. אמרתי לך כבר במשמרת של דוד אני לא חמדה כמוה!!!!!!!!!!!!!!!!!!! אם מישהי רוצה לקרוא לעצמה כוכבית תקראו לה כוכבית!!!!!!!!!!!!!!!

שלום לכאב שלך אני קוראת את דברייך......... על כל הכינויים שבחרת ואני עדיין חושבת שקשה לך להגיד אפילו במילים כמה קשה לך. אמרתי לך פעם שאת כותבת מאוד יפה אבל היפה הזה הוא עוד הסתתרות מהכאב למה את יכולה להשתמש במילים פשוטות ולצעוק ק ש ה לייייייייייייייייייייייייייייייייייייי שולחת לך כוח ולהתחיל לכתוב ולדבר פשוט ואמיתי......................את דוגמא לכך שסופרים ומשוררים כנראה חוו כאבים גדולים. הלוואי ויכולתי לדבר ולצעוק בשבילך!!!!

אויי כמה כאב .. כמה נורא .. כמה התחושות האלה מוכרות לי בשנתיים האחרונות .. :-( כמה הם שואבות אותנו למקומות הכי אפלים .. כולי תקווה שיש יד שמחבקת אותך , שנמצאת לידך, יד מיטיבה שמרימה אותך מהמקום הזה ((((פיזי)))) , אויי ככ עצוב .. מקווה שהתחושות האלה יברחו ממך מהר .. ואני .. אני באמת מצטערת שלא הגבתי לך למה ששאלת על החג .. החג היה לא טוב , כל השבוע האחרון של החג , היה קשה נפשית .. אולי עוד אענה שאמצע את הכוחות לכתוב על זה .. בינתיים , כאן איתך , מחכה שהכאב יפחת ומחבקת. המשיכי לשתף, אל תתיאשי עוד יבוא האור הקטנטן שיבצבץ במנהרה ..החשוכה שלך, שרית

כמו צמח בר מילים: רחל שפירא מחר, אני אהיה כה רחוקה אל תחפשו אותי מי שידע למחול - ימחל לי על אהבתי, הזמן ישקיט הכל אני הולכת לדרכי. זה שאהב אותי ישוב לשדותיכם - מן המדבר. והוא יבין - אני חייתי ביניכם כמו צמח בר. אני רוצה לפקוח את עיני לצמוח לאיטי. הרביתי לחלום החלומות טרפו אותי, רציתי לנחם - אבל מרדה בי תשוקתי. היה מיקסם ילדות, היתה גם סערה בזרועותי. אני יודעת שהדליקה אש זרה את לילותי. היו, היו ערבי געגועים היו ימים טרופים. היה כאב חבוי ורגעים מכושפים. אני אזכור מבט מגע ידיים בכתפי. אני אהיה לצל חולף בשדותיכם לסוד נסתר. היו שלום, אני חייתי ביניכם כמו צמח בר.

שלום לכם, בעץ הזה התעורר דיון מעניין וחשוב למדי בעיניי. אני מבין שתגובתי עוררה רגשות מעורבות. התקווה, כפי שאני רואה אותה היא חלק בלתי נפרד מהוויתנו. לצידה מופיעים לעיתים קרובות ייאוש ופחד, וניתן לראות ביניהם מאבקים פנימיים. יש שצד זה גובר ויש שצד זה. לעיתים אנו חשים שאנו לא מסוגלים לראות את התקווה ויש צורך שמישהו יחזיק אותה קצת עבורנו עד שנצליח להחזיקה שוב בעצמנו. אבל המצאותה של התקווה אינה מבטלת את הייאוש ואת הפחד, ממש כפי שההיפך אינו נכון. משום כך הדיון שעלה כאן חשוב ומעניין בעיניי. אני יכול רק לבקש שבדיונים מעין אלו נשמור מעט על הכבוד לכותב, בין אם הוא אחד המשתתפים ובין אם הוא מנהל הפורום. דרור