למה בעצם טיפול?

אני מנסה להבין,מה באמת הרעיון בטיפול? איך יתכן,"שבזכותו" הימים קשים יותר? על הרע מבחוץ,נוסף הקושי שקיים בחדר(ולא חסרות סיבות לקושי הזה). בסה"כ שעה אחת, או 50 דקות,שמשאירה כאב נוראי לשבוע שלם.(לכן,מרבה פגישות מרבה צער וכאב). ובכלל, המילה "להכיל" גדולה מידיי לטיפול,(קצת כמו שמורה לפסיכולוגים בלבד).התכונה הבולטת ביותר בטיפול-היא השתיקה- לרוב את הדברים הקשים באמת,מוציאים טיפה טיפה אם בכלל. הרוב קורה בחוץ ולבד,עצב וכאב הם הדבר היחיד שמתקיים בך.מי "מכיל" אז בדיוק?איפה באמת המטפל כשהכי צריך?מי מקשיב? א-י-ן. אתה חשוב, אולי? בחדר לאותה השעה. ברגע שיצאת את הדלת,גם אם בכי רע, אתה כמו לא קיים,עד הפעם הבאה.וחוזר חלילה. הדבר היחיד שבאמת בולט וקיים בטיפול הוא גבולות, אבל האם הכול זה באמת גבולות? האם מטפל באמת מבין את המשמעות,את הקושי,בלאפשר לו לחטט בנשמה. עד כמה חשוב הוא הופף-מרגע שסמכת עליו ואפשרת לו "לגעת" בכאב הנפש. האם התעניינות של מטפל (שלא במסגרת השעה) אך במסגרת עבודה, היא באמת חוצה גבולות? האים הודעה קטנה שאומרת: איתך,או את לא לבד, מפרה באמת את איזון הטיפול? האם יש ערך לאותם מילים קטנות(אך גדולות) או לשאלה איך עבר השבוע? רק באותה השעה.בהנחה שמטפל רואה איך יצא מטופל שבוע קודם,מה אענה לו?זה בכלל מעניין אותך באמת?!איך אפשר להפנים דמות של מטפל"מרגיע"? כשאתה במין שלבד היא לא מילה גסה,אבל מאוד כואבת. האם מטפל באמת באמת מסוגל להבין, שלא הכול זה גבולות, ולא הכול זה תלות, ולא הכול זה צורך של סיפוק מידיי.אם מטפלים מסוגלים להבין את העובדה שהם הופכים,לאדם הכי קרוב וחשוב בחיי מטופל,איך אינם מסוגלים להבין,שברגע קשה גם אם לא בסגרת השעה,למילה שלהם יש עוצמה!!! במידה בה היא מצליחה להפיל היא יכולה להחזיק. האים זה יותר מידיי עבורם? בסופו של דבר האם גם טיפול הוא סוג של שחזור? האם אנחנו לא חוזרים שוב ושוב לאותא מקום שמכאיב כל כך? שפוגע כך או אחרת? בדיוק כמו הנפש כך הטיפול, מיסתורי וסבוך,כואב ומתסכל,מייאש מאוד ועוד. ולא פחות מזה דווקא טיפול מחדד בלא מעט פעמים את ההבנה של הרצון למות,את ההצדקה לזה הרצון,ובעיקר את ההבנה שלא ניתן לשנות. מ-ה-ע-פ-ר ב-א-ת- ו-א-ל ה-ע-פ-ר ת-ש-ו-ב אם או בלי טיפול. רק רצון ותאריך!!!

עצובבבב .. מתסכל ברמות .. כל מה שכתבת ..ממש מפחיד כאילו ואני רשמתי את זה במילים שונות שעה לפני ..ההודעה שלך .. כאילו המילים שלי יצאו מהפה שלך .. הזוי ... היש עוד אנשים שחושבים כמוני לצערי :-(.. שרית

חייבת להגיד.. שכשקראתי, הכאב פשוט הציף.. משהו בבפנוכו קיבל אגרוף... חזק חזק... כי זה מרגיש כל כך נכון... השאלות... התשובות שלנו המטופלים (לפחות של חלקנו)... התשובות שוודאי יש למטפלים... ואולי זה מרגיש לי כך במיוחד היום, לאחר פגישה כל כך קשה שבה נפתח (סוף סוף???) משהו כל כך קשה.. וקצת העזתי סוף סוף... העזתי טיפונת... ומה נשאר?... איך יצאתי משם.. עם מה נשארתי לבדי.. ואיך אשאר ככה עד לפגישה הבאה.. סליחה שנדחפתי.. כל כך סליחה.. אבל ההודעה שלך כל כך נגעה.. בבפנוכו.. שלי.. סליחה שיר

ערב טוב, כתבת הרבה, ולכן אנסה לענות לפי הסדר על שאלותייך. הרעיון בטיפול הוא יצירת מרחב להתבוננות והקשבה לעצמך, בנוכחותו המחזיקה של המטפל. לעיתים יש נסיגה זמנית במצב הרוח בגלל אופי התכנים העולים בחדר. התכונה הבולטת ביותר בטיפול היא הדיבור דווקא, ולא השתיקה. לא כל המטופלים שותקים, וגם מי ששותקים מצליחים בשלב זה או אחר להביא את התכנים אל האור. בפורום שלנו יש כרגע נוכחות רבה יותר של מטופלות שמדווחות על קושי לשתף, מה שעלול ליצור רושם שככה זה תמיד. את צודקת בכך שחלק חשוב ומרכזי בתהליך מתרחש מחוץ לחדר הטיפול, בין הפגישות. ועדיין, יש חשיבות רבה למרחב המאפשר הנוצר במסגרת השעה המשותפת. אם תחשבי על ההקבלה ביחסי אם-תינוק, הרי שהתפתחות תקינה של הפעוט מתאפשרת הודות ליכולתה של האם להכיל את גילויי הרגש שלו, את מכאוביו ואת הסערות שלו, גם אם אינה עושה זאת 24 שעות סביב השעון. ככל שהוא גדל, כך פוחת הצורך בנוכחות הפיזית, ובמקרה של אם טובה דיה, מתפתחת היכולת לנפרדות מתוך תחושת ביטחון בלחוד ובביחד. הגבולות בטיפול, נוקשים ומתסכלים ככל שיהיו, הם המשרטטים את המרחב המאפשר, עבור המטופל והמטפל כאחד. אני מזמינה אותך לשוב ולדפדף לאחור בפורום, ולקרוא את כל הדיונים החשובים בנושא הגבולות. אני קופצת רגע לכותרת שבחרת. מי שבוחר להיות בטיפול יודע שהוא מתחייב לברית מיוחדת, מכוונת מטרה, שיש לה מגבלות, גבולות ורציונל. כאשר הגבולות נפרצים (לך אולי מספיקה מילה קטנה בין הפגישות, אבל אצל מישהו אחר הצרכים יכולים להיות שונים) נפגעת יכולתו של המטפל לסייע ביעילות, והתהליך כולו ניזוק. אם הטיפול שלך מחדד את ההצדקה של הרצון למות, הייתי עושה מחשבה שניה לגביו. אני מאחלת לך הקלה ליאת