סתם

היי ליאת, לפני כמה ימים היה כאן דיון לגבי כיצד פותחים וסוגרים פגישות עניין סגירת הפגישות נתן לי תשובה מסוימת להרבה מהשאלות שלי לגבי טיפול האם זה משהו אפקטיבי או משהו מאוד מאולץ לכאורה מה הקשר בין צורת סיום של שעה טיפולית לעניין לפני בערך כשבועיים שאלתי שאלה בלינק המצורף http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-841,xFT-728755,xFP-728847,m-Doctors,a-Forums.html התשובה של שם הייתה: "שוב שלום רחל, מעניין לחשוב מדוע משהו שנמשך רק חמישים דקות בשבוע נתפס בעיניך כלא אמיתי. האם נתינה חייבת תמיד להיות רציפה ואין-סופית? האם נתינה רגשית יכולה להתקיים גם ממרחק? האם קבלה ונתינה התחומות בגבולות אינן אמיתיות? האם יש קשר כלשהו שאינו מציית לאילוצי המציאות? האם בכלל אפשרי ללוות מטופל (או כל אדם אחר) כל זמן שהוא סובל, כל הזמן ולכל מקום? מי מחליט היכן עובר הגבול? האם פעמיים בשבוע מספיקות? ושעתיים ביום? .... חומר למחשבה :-) ליאת " אני חושבת שלעניין סגירת הפגישה יש משמעות אדירה לתחושה של היכן עובר הגבול , האם עזרה של 50 דקות עוזרת או לא וכד'.. כי אם הסיום הוא משהוא שנותן כוח להמשך השבוע , תמיכה זכרון נעים אז בהחלט 50 דקות אלו שוות המון קשה לאמוד אותן. אבל אם צורת סיום טיפול מעלה שאלה למטופל גורמת לו להרגיש לא נוח אז גם לא יעזור פעמיים בשבוע, אולי הפעמיים בשבוע יעזור בכך שיתנו הזדמנות לספר זאת מהר יותר ולא ללכת מתוסכל כך סתם , אבל לא מעבר לכך. כי אם אדם מסיים שעה בתחושה של טוב עבר זמני אני צריך להתסלק.. או מהר מהר לעוף אז אין טעם בעיני גם אם המטפל היה קשוב 50 דקות, מטופל יכול לצאת באותו זמן עם תחושה אחרת לחלוטין והכל בגלל טון דיבור או במילה נוספת שונה.. מה שמטריד אותי בכל העניין הזה , זה איך אדם מסוים מסוגל במילה או בחיוך או ללא חיוך לשנות את השבוע של אדם אחר, האם הכוח שאנחנו נותנים למטפלים שלנו לא מעט מוגזם? (הוא הרי בן אדם וגם הוא לפעמים טועה או שוגה וזה בסדר רק ששגיאה שלו שהוא לפעמים לא מבחין בה גורמת למטופל שלו שהשבוע שלו יראה אחרת זה ברור שאת הכוח הזה ניתן לקחת גם למקומות חיוביים מאוד, אבל יש פה גם סיכון של מטופל?? (אומנם לא סכנת חיים (-: ) מחשבות אלו לפעמים גורמות לי לכעוס על עצמי ולומר לי די צריך לעזוב הכול ולהיות עצמאית לחלוטין.) סליחה שקשקשתי יותר מידי רחל

שלום רחל, התגובה שציטטת מפי נכתבה בהקשר שונה, להבנתי, מהנושא של פתיחה/סיום של פגישה טיפולית. אין ספק שהמפגש הטיפולי חייב להיות מכבד (לא רק הסיום שלו) וזהיר, מתוך מודעות למשקל הרב שיש לו גם מחוץ לחדר. הסיטואציה הטיפולית אינה תמיד שוויונית, ומטפל אחראי ער לעובדה זו, ולא מנצל אותה לרעה. ובכל זאת, פגישה טיפולית אמורה להסתיים בזמן, גם אם עובדה זו גורמת למטופל צער רב. את מדברת על כעס ורצון לעזוב את הטיפול, המתעוררים מול תחושת תלות ונזקקות, ונדמה לי שזו סוגיה חשובה שכדאי דווקא להביא לשם. לא סתם בכלל ליאת

היי ליאת, תודה על התגובה ועל הזמן הרב שאת משקיעה בתשובות לפונים. התגובה שלי היא עכשיו ממש סתם (-: אז באמת אתלא צריכה לקרוא ובוודאי שלא להגיב. התגובה שלך שציטטתי אכן נכתבה לעניין שונה לחלוטין, אך הוא התקשר לי לכאן כתשובה. כי באמת כמה צריך, מה גבולות העזרה של מטפל , היכן החיים האישיים שלו היכן הגבולות שלו. לענין האם שעה מספיקה, יום או בכלל יש גבול. לדעתי התשובה גם קשורה למרות שזה נראה מאוד בעקיף לאיך השעה הטיפולית מסתיימת, איך המטופל מרגיש במהלך השבוע.... כיצד הוא הרגיש כשיצא מהדלת.. אני מסכימה וברור לי שפגישה טיפולית חייבת להסתיים בזמן, (ולדעתי גם להתחיל בזמן מה שמטפלים לפעמים שוכחים) זה לא עניין הצער והקושי של המטופל לעזוב את החד , אני חושבת שיש דרך לסיים שעה אולי במילה מעודדת או בחיוך וכד' ואפילו אם (ממש לא) מדובר בצער יש דרך לסיים עם התייחסות במילה קטנה לצער. לעניין התלות ותחושת הכעס וכד'.. נדמה לי שכבר מיציתי את העניין בטיפול , דשתי בטיפול הרבה פעמים בעניין ולא יודעת זה תמיד מרגיע אותי רק לזמן מועט (-: (יש בי בחודש האחרון תחושת כעס אבל זה פשוט מגיעה לי בלי קשר לתלות וכשאני חושבת על התלות אז זה כמובן מוסיף לכעס שלי)