ליבי זועק ומתחנן-שייגמר

בלגן בלגן בלגן זה מה יש לי בראש. מרגישה מסוחררת, פצועה,חבולה ומדממת. רואה את השסע העמוק בנשמה, מצליחה לשמוע את הבום של ההתרסקות שלה. הכל בתוכי חצוי,שום דבר לא ברור וחד. מלבד דבר אחד הכאב הבלתי נסבל! ולא מצליחה להבין מה עוד צריך לעבור בתוכי,בכדי שאעלם. רוצה למות-אבל חיה יודעת מה מחזיק אותי-אבל לא חושבת שזה מצדיק שארגיש כך רוצה לדבר-אבל שותקת רוצה שמישהו ידחף אותי מהמקום הזה-אבל יודעת שאין לאן פעם כל מה שרציתי,זה שמישהו ישמע אותי, והיום כשיש כל מה שרוצה שמישהו ידבר במקומי. לא יכולה להגיד את זה-ולא יכולה להחנק עוד. כל מה שמרגישה ויודעת שנמצאת במקום רע, שכבד לי בנשמה שאין שום ערך לטיפת אויר ששואפת במאמץ כשהיא מזוהמת כל כך. וזה לא יכול להיות אחרת,אי אפשר להמתיק את מה שמר. אי אפשר להסיר כתם בכתם חדש. מה ששחור ומר,ומלוכלך ומזוהם לעולם נישאר. ואני לא רוצה בכל ה"מתנות" שקיבלתי, וגם לא את מה שאי אפשר לקבל. רק שקט וקצת והעומס הזה כבד לי מידי!! בפעם הראשונה בחיי חייגתי לער"ן וניתקתי מיד, אם יכולתי באמת לדבר הייתי עושה זאת איפה שצריך.אבל לא יכולה והיא גם לא תבין וגם לא מצפה כבר לכלום. אני יותר מתפרקת פה ועושה טוטו עם עצמי כמה עוד אחזיק ימים או לילות.

שלום לד. הכאב שלך ברור וחד ועובר ללא ספק דרך ההודעה שלך. ממה שכתבת עולה עד כמה את בתקופה של התייסרות, ושל מחשבות רבות ורגשות המציפים ומטלטלים אותך והמקשים עליך להתייחס לכל דבר שהוא מלבד הכאב. בתוך כל המחשבות עולה בכל זאת, אולי, גם התלבטות מסוימת, והיא סובבת סביב השאלה, "האם לדבר": האם יש לי את הכוח לדבר? להוציא את המילים מפי? האם אין מי שידבר במקומי? ואם אדבר, האם יש מי שיסכים ויוכל לשמוע? ההתלבטות היא כמובן שלך ואין לי את היומרה לבחור למענך או להוביל אותך בהכרח בדרך הקשה, הדורשת לא מעט יוזמה, אומץ ומאמץ. אך את כותבת גם על הכתם, אותו לא ניתן לנקות עם כתם אחר. האם לדבר, להוציא דברים החוצה, יהיה להוסיף לכתם או להתחיל להוציא אותו מתוכך? בהשקפת העולם שלי, על ידי הוצאה של חלק מהכאב והאופל שבפנים ניתן הרבה פעמים למהול ולהוציא חלק מתחושת הרעל. לא על ידי העלמה שלה, אלא על-ידי הוספה של תכנים נוספים, של מחשבות ורגשות, שאינם שחורים ומיאשים לגמרי. בהצלחה דוד

היי דוד, ברור לי שאין מי שידבר במקומי,שזאת רק אשליה. יודעת שיש מי שמסכים (ספק יכול)לשמוע אותי.לפחות כך היא טוענת. רק שלא מצליחה בשום אופן לההשמיע, לא בקול ולא בכתב. פוחדת שהיא לא תהיה מסוגלת להבין אותי. אני יודעת ששיתוף בחלק מהכאב, יכול אולי להוציא חלק מתחושת הרעל, אבל גם להכניס במקומו אחר.ברור לי שלדיבור יש מחיר ויקר!!! והמחשבה על המחיר שאולי אצתרך לשלם בפעם השניה בחיי, מפחידה בטירוף. אני מאוד אוהבת את הפסיכולוגית שלי, וחוששת להיות חשופה כ"כ מולה,מהתגובות שלה,ושלי בעיקבותם.מפרוש שלה(והריי מלי לפגוע פסיכולוגים מתים על פרושים).ויש לי מספיק את שלי כול יום וכול היום.אין לי ספק שלדבר על דברים, זה כמו להקיז דם על כתם. אבל לא זו הייתה הכוונה.אבל אני הכי לא מבינה, איך בכלל אפשר לתרגם למילים את כל הזוהמה שיש בתוכי? ולמה מגיע לה להיות במקום רע כל כך? וזה מחזיר שוב למבוי סתום. להחנק ולהתפוצץ בתוכי, או לדבר וגם להחנק עם הדברים,כי בפועל היא אולי שומעת אבל עדיין רחוקה.וזה משאיר אותי בדיוק עם אותם דברים להתמודד ולבד.

תודה על התוספת ד. אני חושב שאני אולי מבין טוב יותר כעת את ההתלבטות שלך ועד כמה היא קשה. אין לי מה להוסיף, מלבד זאת שאני חושב שבסופו של דבר זה יהיה עניין של להסתכן בדבר המפחיד ביותר: לתת אמון באדם אחר. וגם: לסמוך על היכולת שלה לשמוע אותך באמת ולהתמודד עם הכאב שאת כבר מכירה כל-כך טוב. מסובך ומסוכן נורא, אין-ספק, אבל גם האופציה השניה לא נשמעת לי משהו. להתראות דוד