לאלו שהאדישות לא נגעה בהם

לפי סדרת סיפורי ההתעללויות של הורים בילדיהם שתקפה אותנו בשבועיים האחרונים, נדמה שיש כאן גל עכור שאין לו סוף. עוד סיפור, ועוד מעשייה, עוד זוועה, ועוד חלחלה בלב. ההסבר כנראה נעוץ בכך, שגילוי גורר גילוי. אנשים קוראים על המעשייה הרחוקה מהם עשרות ומאות מילין, ופתאום נזכרים בשכן שלהם, בבן דוד, בחבר, בזה שגר בעבר השני של הרחוב. `מה אני עשיתי למען הילדים האומללים העוברים עינויי אינקוויזיציה`, הם בוודאי אומרים לעצמם, ודואגים להסגיר את ההורה הפושע הבא למשטרת החוק. אין ספק, שזה מבורך; זו תועלת בה יכולה להתברך כל חשיפה. אנשים יקרים, אנא, למענינו, למען הילדים המסכנים שלא זכו להכיר חיים שלווים, למען הזאטוטים המעונים, למען צווחי צווחות הכאב, נסו להיזכר בפשע דומה, שאולי אתם יודעים עליו. הפעילו את הזיכרון ועשו מאמץ לחשוב, היכן אתם שומעים צעקות ילדותיות מוגזמות אורח קבע, אלו ילדים בסביבת מגוריכם יוצאים מביתם מוכרים וחבולים, את מי משכניכם הצעירים אתם מכירים כילד אומלל. עשו זאת, חישבו הרבה, נסו ככל יכולתכם להיזכר! כי אנו חייבים זאת עבור הילדים הללו!

חברה שלום, אני מסכים עם דברייך בנוגע לסיבה בעטייה אנו מוצפים בידיעות קשות כל כך לאחרונה. נראה לי כי הפתיחות והמודעות היא לא רק בקרב האוכלוסיה אלא גם בקרב המשטרה והעיתונות. אני חושב שיש טעם, כדברייך, לא להתעלם כאשר נתקלים בעדות למעשים שכאלו. דרור