תהיות ושאלות

שלום לך, רציתי לדעת עם מה נשארים המטפלים מהשיחות של המטופלים שלהם? האם הם משתמשים בחלק מהשיחות הללו בפורומים אחרים? האם שיחות אלו מעסיקות אותם במשך השבוע כפי שמעסיקים את המטופלים עצמם? איך מפרידים בין סיפור וסיפור? שעה ועוד שעה? מטופל ועוד מטופל? איך עושים את ההפרדה ושואפים אוויר לפגישה הבאה? האם באמת איכפת לכם? אבל באמת - או שלפעמים אתם עושים צחוק מחלק מהסיפורים ומשתפים בהם את הבעל או האישה בבית? קשה להבין את הכוח הספיגה שיש לכם!

שלום צ. אם תחשבי לרגע על חברייך הקרובים, או על אנשים משמעותיים אחרים בחייך, תראי שאת יודעת עליהם לא מעט פרטים, ובדר"כ אינך מתבלבלת ביניהם. כל אחד מהם הוא "סיפור" בפני עצמו, עם רקע משפחתי מסוים, עם סביבה חברתית מוגדרת, עם ציפיות ותכניות לעתיד. הסיבה שאת זוכרת את הפרטים הללו פשוטה למדי: כי התעניינת בהם. באופן דומה מאד, מטופלים מצליחים לשמור על מקומם הייחודי אצל המטפל, כי הוא באמת מתעניין בהם, מכיר את מצוקותיהם ומשאלותיהם, ורוצה בטובתם. אני מניחה שהיכולת לעשות הפרדה בין מטופל למטופל לאורך היום היא חלק ממיומנות נרכשת. בהתחלה זה קצת יותר קשה, ועם הניסיון והזמן זה משתפר. המקום העיקרי בו מטפלים מדברים על המטופלים שלהם זה בפגישות ההדרכה שלהם, וגם אז הם עושים הכל כדי לשמור על חיסיונם כמתבקש. בן הזוג שבבית בהחלט יכול לשמוע חוויות מיום העבודה, כמו למשל "איך כמעט הוזמנו שני מטופלים לאותה שעה" או "איך פגישה נמשכה כמעט שעתיים בגלל שהבטרייה בשעון נגמרה". דברים כאלה... מקווה שפיזרתי חלק מהערפל :-) ליאת