בלבול

מאוד קשה לי בחיים וגם בטיפול. הרגשתי קושי בחיים אז פניתי לטיפול, אז התברר שאני פשוט העברתי את מוקד הקושי. קשה לי שם, שנתיים וחצי ועדיין מחניק, מפחיד, מבהיל בתוך החדר, למרות כל הנסיונות. ולמרות שהיא מטפלת וותיקה ונחשבת לאחת הטבות באזור שלי, עדיין קשה לה איתי, והיא מודה בזה אבל אינה מוותרת. אני פוחדת להתמודד עם הנושאים הקשים, פוחדת לתת אמון, נבהלת מקרבתה (למה? ומה היא תעשה עם כל מה השיא תדע עלי? האם באמת איכפת לה ממני או היא סתם משחקת אותה) אני מרגישה כמה היא מהססת איתי, לפעמים אפילו מרימה ידיים, לפעמים תוהה איתי אם אני בכלל צריכה סוג אחר של טיפול. וזה מבהיל אותי עוד יותר- אי הוודאות שלה- אז אם אני באמת קשה, האם אף אחד לא יוכל לעזור לי? לא מגיע לי להרגיש טוב?

שלום מבולבלת, אני מזמינה אותך לקרוא את תשובתי לא.ג מתחתייך. אני סבורה שכל אחד יכול להיעזר בטיפול, במידה וקיימת הנכונות להתחייב שלא לפגוע בו. השיפור הוא לעולם פרי מאמצים ועבודה קשה, הכרוכים גם במפגש עם תכנים קשים וביציאה מדפוסי התנהגות לא יעילים. אחד הפרדוכסים המוכרים (שמקבלים כאן ביטוי בסוף השבוע הזה), הוא הייאוש והקושי מקרבה אל המטפלת - כדי לא לחוות נטישה - עד למצב של תקיעות והרמת ידיים, כאילו כדי לאשש איזו הנחת יסוד מוקדמת לפיה "כלום הרי לא יעזור, ובמילא לא אכפת לה ממני, ולכן אין טעם להמשיך בטיפול הזה". המודעות המלאה לכך היא לעיתים קרובות הדרך היחידה להיחלץ מה"לו?פ?" למקום חדש. בהצלחה ליאת