לליאת

הי ליאת, מה שלומך? אני מרגישה כל כך מנותקת, תלושה... חסרות לי מילים להביע את מה שקורה איתי , בתוכי. האמת שאני בעצמי לא מבינה כל דבר, כל הלך במצב רוח הנוראי בו אני נמצאת. פתאום גם יש מחשבות קשות... אבל אני אמא ואני צריכה לשמור על עצמי בשבילם (למרות שאני לא אמא מי יודע מה..) הכל כל קשה לי. כל כך לבד לי. כל כך עצוב שאף אחד לא בודק מה שלומי? איך אני מתמודדת? גם אם הייתי מתה, אף אחד לא היה מתעניין... סתם חסר לי בתוכי כח, שמח, מלאות. הריקנות רעה, לריקנות אין תמיד מילים אבל תמיד יש עמדה מגעילה, מעצבנת , דוחה ומעיבה ואין לי איך למלא את עצמי, אולי להחליף הלך רוח, אולי להשתנות בכוח...מה יהיה עם הניתוק? גם ככה הם כבר 'אחרים' לי , אני לא צריכה אותם, אבל ריקה בתוכי ואין לי איך להתמלא ולסלק את כל תחושות הרוע והפחד ...זהו. מעיב לי והבן שלי יצא היום לטיול מהצופים, וזה כל כך קשה , השלב הזה שאני מרגישה אבודה גם בשבילם. כאילו סוג של נטישה, או חוסר אכפתיות, תמיכה , נוכחות שלי אצלו. הוא נסע לחוויות טובות ואני חווה את זה כל כך קשה... התחלתי להתייאש גם מהטיפול. הגעתי למסקנה שמי שאני זה מי שאני, לא אוכל למלא את הרייקנות בתוכי, או להשען על מישהו. כזאת אני ותמיד אהיה , פשוט צריך להרפות וללמוד לחיות עם זה. אף אחד בחוץ, גם לא המטפלת, לא תוכל לתת, למלא, לשנות את מה שמת ונשכח מזמן, את מה שאסף אל תוך רוטינה ואופי בתוכי, במין זרימה קיומית אחידה שבכלל קיימת כזרימה... זהו, התחושות שלי עכשיו קשות, קשות מקווה שהייאוש לא יתפוס אותי כי פשוט זה נוח ניבה

שלום ניבה, כמה קשה לשמוע אותך ככה, עצובה וכואבת. אני זוכרת אילו מאמצים את עושה כדי לתפקד בצורה מיטבית (נזכרתי בהודעתך הראשונה אלי. זוכרת?). אם תקראי שוב את המילים שלך, תראי שמשובצות בהן אמירות שליליות, מייאשות ובעיקר נחרצות כל כך ביחס לעצמך וביחס לעתידך. כדאי לנסות ולזהות אמירות קשות אלה, לבחון אותן שוב, ולהכיר בכוחן לצבוע את המציאות שלך ולהכתיב הלך רוח מדכא. נסי לחפש בתוכך גם נקודות אור קטנות, להיאחז בהן, לשמוח בהן עד יעבור זעם. מקווה שהאביב יאיר אליך בכל זאת ליאת