שימשך הבסדר...

היי ליאת לא יודעת איך ומה קרה השבוע, אבל לא אכפת לי ממש, העיקר שזה כבר יומיים שמרגיש לי קצת יותר רגוע בבפנוכו... לא שחלילה כבר יצאתי מההריסות שקרסו עלי... אבל אולי יש איזושהי אתנחתא... אולי... אני יודעת שהמטפלת כאן בשבילי ואיתי, ואני יודעת ומרגישה שהיא הושיטה ומושיטה לי את ידה... בימים הקשים היא כמו הנשימה אותי... הכניסה אוויר בכוח לריאותי כדי שלא יתרוקנו לחלוטין (מסתבר שהן לא ממש מתפקדות כל כך טוב במצבי מצוקה... :-) ) עשינו צעד מאוד קשה בשבילי, המטפלת שיתפה אותי וסיפרה לי על ניתוק שהיה בשעת הטיפול, ניתוק שכנראה גרם לי לקרוס לגמרי.. היה לא קל לשמוע, היה קשה יותר לנסות להבין, לקבל... עדיין לא משלימה עם זה לגמרי... יש המון התנגדות בתוכי.. המטפלת אומרת שיש פוביה כזאת.. והיא כנראה גורמת לחלק מהמצב הדיסוציאטיבי... כמה הידיעה הזאת קורעת, חותכת את הבפנים... נראה שלעולם לא אוכל באמת לקבל בלב שלם את המצב הזה... ועדיין... עם הפגישה הקשה הזו.. ועם המידע שהיא שיתפה אותי בו... עם כל זאת ולמרות כל זאת, משהו בתוכי השבוע נרגע מעט... כאילו עצר... אולי זה הכוחות שכלו לגמרי.. המותשות שפשוט גרמה להכל כמו להיעצר בתוכי ולתת לי מעט זמן.. אולי לחדש כוחות, אולי לעכל דברים, אולי.. יודעת שהשינוי יבוא, יודעת שזה יכול לקרות כל רגע, יודעת שהוא יהיה פתאומי וחד, יודעת שהנפילה תהיה קשה מאוד.. אבל בינתיים לא ממש אכפת לי... בינתיים מרגיש לי בסדר מרגיש לי ב ס ד ר שיר

שלום שיר, כבר נכתב כאן לא פעם, שרגעי האושר האמיתיים יכולים להתקיים רק כניגוד בולט להרבה רגעים אחרים, לא מאושרים בעליל. אין פירוש הדבר שעל רגעי האושר שלנו נצטרך 'לשלם' בהתנפצות פתאומית אל קרקע המציאות. אני מאמינה באמת ובתמים שהבסדר יכול להימשך זמן רב, והשינוי לא חייב להיות פתאומי וחד. נסי לא ליפול אל תוך נבואה שמגשימה את עצמה, או לפחות לשרטט נבואה אכזרית פחות. שמחה מאד לשמוע שטוב לך בכלל, ובטיפול בפרט, ומתפללת איתך שימשיך ככה. איתך ליאת

ליאת.. זה נגמר... לא יודעת אם נבואה שמגשימה את עצמה, או שפשוט אני מכירה אותי מידי... למה צריך לשלם מחיר כל כך קשה על כמה רגעים של בסדר? הכל התנפץ, אני מתנפצת. כמו נפלתי מבניין בן 1000 קומות ישר לתוך בור שנחפר במיוחד עבורי. העצב עוטף אותי שכבות שכבות. דווקא הפגישה היום היתה כל כך קשה, כל כך רעה. ולא בגלל התוכן, אלא בגללי. לא דברתי. לא הצלחתי להוציא מילה מהפה. פגישה שלמה ישבתי מקופלת, שותקת, מסתירה את פני בעזרת ידיי. רוצה להיעלם כמו המילים שנאלמו ונעלמו ממני. כאילו מעולם לא היו בי (מה שבכל זאת נכון.. מעולם לא הייתי דברנית, אבל עדיין..) אני פשוט בלתי נסבלת לעצמי. והיום גם לה. אני יודעת. :-(