טיפול

היי, יש לי שאלה. אני לא קשקשנית, ולא אוהבת לדבר על עצמי או לשתף אחרים, אבל זה אומר גם כשקשה לי, אני ממעיטה לנסות לשתף אחרים. כשפניתי לטיפול, הסברתי למטפלת את זה, והיא טענה שזה בסדר שאני אתרגל ואח"כ יהיה לי יותר קל. עברו להם שנתיים ואני עדיין קשה לי לשתף או תאר הכל, או לדבר על הכל. אני פשוט באה מציגה במשפט מה מציק לי ונותנת לה לזרום. או שאני באה יושבת ואין לי על מה לדבר, ואז היא שותקת ושותקת ושותקת עד שהיא מתיאשת ומתחילה לנסות לדובב אותי. אני יודעת שזה מהות הטיפול, המילים. אבל לא יכולה, וזה נהיה עכשיו יותר חריף דווקא אצלה, כאילו שאני במין מלחמה - מי ישבור את השקט קודם. אני לחוצה מהשקט שלה ושלי. והפגישות והימים עוברים להם!!!

אולי תנסי לקחת נושא אחד, קטן ופעוט, אפילו עם משמעות חיובית- למשל, משהו שמשמח אותך- ותנסי ללכת איתו "עד הסוף"? זה אולי יהווה כלי כלשהוא לעזור לך לדבר על דברים אחרים. וחוץ מזה, זו זכותך לשתוק. אבל את אומרת שאת לא שלמה עם השתיקה הזו והיא מלחיצה אותך... תנסי לחשוב על סיבות שגורמות לך להלחץ, אבל כדאי שתעשי את זה במקרה והחלטת ליישם את מה שכתבתי למעלה, ואת לא מצליחה. זה עדיין יהיה מלחיץ, אבל פחות, ואולי תוכלי להשליך לנושאים אחרים דווקא מהנושאים שגורמים לך לשמוח.

שלום א.ג אם תקראי שוב את דברייך, תוכלי לראות משהו מעניין, שאולי ייתן לך רמז על הסיבות לקושי לשתף בטיפול. משפט הפתיחה שלך 'מקפל' בתוכו איזו אמונת-יסוד: "אני לא קשקשנית, ולא אוהבת לדבר על עצמי או לשתף אחרים גם כשקשה לי". יש כאן הנחה בסיסית ומוצקה, לפיה השיתוף בקושי כמוהו כטרחנות או קשקשנות, המעיקה על האחר, ומסכנת אותך בדחייה או נטישה. נדמה לי שכדי לשנות את ההתנהגות שלך (השתיקה) יש צורך לשנות לפני כן את האמונות והנחות היסוד המנחות את התנהגותך. אפשר להניח בזהירות כי הקושי לבטוח באחרים, ההתכנסות והשתיקה, כמו גם האמונות הנחות מאחרי ההתנהגויות הללו, הם תוצאה של היסטוריה ספציפית הראוייה להתבוננות במסגרת הטיפול. אבל לפני הכל, אני מציעה לך לבחון מחדש, בעזרת המטפלת כמובן, את התפיסות והאמונות שלך ביחס לעולם החברתי והבינאישי ולמקום הייחודי שיש לך בו. אני רוצה לקוות שכאשר תוכלי לראות את עצמך כראוייה לתשומת לב ולהקשבה, יפחת משמעותית הצורך שלך 'להילחם' במטפלת, ובהתאמה יפחת גם זמן השתיקה בפגישה הטיפולית. יש עבודה :-) בהצלחה ליאת