כמעט סוף שבוע

שלום דוד, קצת התלבטתי אם לכתוב או לחכות קצת, אבל הודעת הכניסה שלך עשתה את שלה :-) זכית לצרור ריכולים לפני הבטן.. (מאחורי הגב זה קצת מסובך כאן) אז עם נעלי עקב או בלעדיהם- ברוך הבא! רציתי לשאול אותך אם אתה חושב שאקטיביות/פסיביות אלה תכונות לכל דבר, או שאדם גם יכול להחליט להיות מה שהוא לא. מה כוחו של כוח הרצון, אם תרצה.. אני מניחה שיש ציר כזה, בין צופה לשחקן, ולכל אחד יש איזו נטייה טבעית להימצא איפשהו באמצע, קרוב יותר לאחד הקצוות. ושבנוסף, בסיטואציות שונות אנחנו נעים ימינה ושמאלה על הציר הזה. אבל בכל זאת אני שואלת. תמיד נראה לי שאנשים שלוקחים אחריות על החיים שלהם ומנהלים אותם בעצמם (במקום לחכות שדברים יקרו או שאנשים יגשו אליהם), לא מחליטים להיות כאלה. הם פשוט כאלה. זו הנטייה הטבעית שלהם. אני יודעת שאם אני אהיה כזו זה ינבע מהחלטה ומאבק בעצמי, להיות פעילה יותר וליזום. אני אהיה פעילה רק כי אני אני לא רוצה להיות לא-פעילה, כי זה מייאש אותי להצטייר כך בעיני עצמי, אבל זה יהיה מאבק מתמיד בכל תחומי החיים. אני שואלת את עצמי אם מתישהו המאבק הזה נחלש והתכונה הופכת להיות שלך. חלק ממך. אתה חושב שזו תכונה ברת שינוי? זה מטריד.. אולי מוטב לוותר על המאבק הזה וללמוד לקבל (ואולי לחבב) את עצמי כמו שאני כעת. "תמיד כאן לשירותך", אמר הויתור לפחד :-).. אחח, כמה מהר הם מופיעים, השניים האלה.. לא בטוחה אם עייפתי מהמאבק הזה או שעדיין לא התחלתי אותו.. יש ימים כאלה ויש כאלה.. (בקש מאורנה שתוריש לך את ה"ספירלה" שלה..וקריצה לגברת, על הדרך..;-) לילך

שלום לילך תודה שוב על ברכת הקבלה. השאלה שאת שואלת נוגעת במתח הבסיסי בין תורשה לסביבה. האם האדם מגיע לעולם כ"לוח חלק" ומתעצב מכוח הסביבה והחלטותיו, או שמא הגנים, הזיכרון הטמון בנו ועמו אנו נולדים, הם שמכריעים מי נהיה וכיצד יראו חיינו. שאלה זו תקפה לגבי התכונה לגביה את שואלת, כמו גם לתכונות רבות נוספות. אני מניח שאת יודעת שאין לשאלה זו תשובה ברורה. הסוד כנראה נמצא בתמהיל, ביכולת שלנו, כפי שכתבת, להאבק ולהפתיע את עצמנו מחד, ולקבל, לסלוח ולאהוב את עצמנו כפי שאנו מאידך. את התשובה לשאלה כיצד ניתן לדעת להפריד בין השניים, מתי זמן להאבק ומתי זמן לקבל, אני מניח שכל אחד מנסה, עם הזמן, למצוא עבור עצמו. להתראות, דוד