טיפול שלי

שלום ליאת, אני לא מצליחה לשלוט ברגשות שלי בטיפול, או להפך- אני שולטת בהם יותר מדי וכשאני מוצפת, עצבנית מדי, על סף בכי, לא מוצא חן בעיני מה שהוא אומר ולא רוצה לפגוע בו. אני מעדיפה פשוט לקום וללכת באמצע. וזה קרה הרבה בשנתיים וחצי שאני בטיפול. למרות כל הניתוחים, הדיבורים, וה- וה- אחרי כל בריחה, שום דבר לא עוזר, כשקשה לי ,אני בורחת. אולי אני צריכה כבר לעזוב אותו? אולי אני לא מרגישה שהוא שם בשבילי? לא מספיק מכיל אותוי? מבין אותי? מה? אני לא מצליחה להבין, ובכל זאת ממשיכה להופיע? אשמח אם תעזרי לי ואל תפני אותי אליו בחזרה!! אני חייבת תשובות!

שלום נעמה, ראשית, אקדים ואומר שלא תמיד אפשר לקבל תשובות חד משמעיות ומספקות ללבטים ולשאלות שלנו סביב עצמנו. עצוב ככל שזה יהיה, לפעמים יש שאלות הנותרות לעולם ללא תשובה. ולעצם העניין - את מתארת קושי ממשי להתמודד עם מצבים בינאישיים הטעונים ברגשות עוצמתיים. כאשר את נקלעת לסיטואציה כזו את בוחרת לסגת, ולהפסיק את המגע עם המטפל (אני מנחשת שזה קורה גם בהקשרים בינאישיים אחרים). את שואלת אם זה סימן שאת צריכה לעזוב אותו. הדפוס שתארת יכול להוביל לפגיעה ממשית ביכולת שלך לקיים אינטראקציות חברתיות ובינאישיות באופן יעיל. תחשבי - אם בכל פעם שתחשפי לרגשות עזים תבחרי לסגת מהסיטואציה, תתקשי לנהל מערכות יחסים ממושכות ועמוקות עם אנשים אחרים, כולל בני זוג פוטנציאליים. טיפול טוב יכול בהחלט לכוון לשיפור מיומנויות בינאישיות ולשיפור יכולת השליטה והוויסות הרגשי שלך. בריחה ונסיגה, בכל מקרה, אינן נכללות ברפרטואר ההתנהגויות היעילות, לפחות ברוב המקרים. לכן, אני סבורה שעזיבת הטיפול כמוה כהימנעות ונסיגה אחת גדולה, ושלא זו דרך הפעולה המומלצת. במקום לעזוב הייתי ממליצה לך מאד להישאר, לדבר על התחושות שלך, על אשליית השליטה שאת 'קונה' לרגע בעזיבת חדר הטיפול (ואשר לא באמת מקנה לך שליטה). את השיח הזה תאלצי לעשות - כמה צפוי - עם המטפל עצמו בשעה הטיפולית. בהצלחה ליאת