לאורנה חברתי הטובה

אורנה יקרה כל כך, כל כך הרבה פעמים התחלתי לכתוב לך הערב, ושום דבר לא הצליח לי כמו שרציתי. כמה קשה ללכוד במילים קצרות, שורות אחדות, את כברת הדרך שעברנו יחד, לתאר את הברית המיוחדת הזו שמתאפשרת בין שתיים שכמונו. כמה הרבה עברנו יחד. ימים מפרכים של עבודה מאומצת, ישיבות, דיונים, למידה משותפת, סודות קטנים, סודות גדולים, דמעות קטנות ודמעות גדולות, חיוכים דקים וצחוקים מתגלגלים, שיחות טלפון ארוכות ונינוחות, או כאלה הנעשות בנשימה קצרה, כשאחת מאיתנו מתנשפת בדרך לכאן או לשם, מחפשת חנייה, או מתריעה "תכף נכנסת לטיפול...נדבר, ביי." א?ת זו שהזמנת אותי להיות לצידך גם כאן, בפורום. ליווית אותי בצעדים הראשונים, המהוססים. עודדת אותי בחכמה, בנועם וברוחב לב אמיתי להיות כאן בדרכי. כמה קל ומפתיע היה להתנהל כאן במשותף, תחילה עם גדעון ובהמשך גם עם דרור, כשההבדלים הבלתי נמנעים בינינו - כבני אדם וכאנשי מקצוע - לא רק שאינם מעוררים בעיה, אלא מעשירים, מרחיבים דעת והופכים מקור להנאה גדולה, סקרנות והפתעות משמחות חדשות לבקרים. והנה, החלטת - במאמץ וצער גדול, מי כמוני יודע - להיפרד מהפורום וללכת הלאה. אין לי ספק שמחכות לך הרפתקות נפלאות, תגליות חשובות, הצלחות והישגים. לכי באומץ והתלהבות, וזכרי "כל הזמן עם הפנים קדימה, רק קדימה !". אוהבת אותך, ובשום אופן לא נפרדת ממך ליאת

אוי ליאת אהובה, אין לי כבר מילים... תודה על הכל, נדבר מחר, נשיקות.