יקרים שלי
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
אכן, יקרים שלי. אני מסתובבת עם הפורום כל היום, מציצה בהודעות בין טיפול לטיפול, בין ארוחת הערב לסיפור לפני השינה. מציצה ונדהמת, כי כמות (יש דבר כזה? כמות?) האהבה והרוך והתקווה שאני מקבלת מכולכם יכולה להספיק להרבה אנשים... מתישהו הבנתי שלא אוכל להגיב לכל אחת מההודעות באופן אישי, ואני מצטערת על כך. כל הודעה הוסיפה עוד נדבך להתרגשות ולהשתאות שלי. היו שם הודעות "ג'ינג'יות" של המשתתפות חמות-המזג שלנו, הודעות רכות וענוגות של המשוררות שלנו, הודעות זוכרות של המשתתפות הוותיקות שלנו, הודעות שמביטות לאחור בגעגוע נוסטלגי והודעות שמביטות קדימה בתקווה ובאומץ. וכל-כך הרבה חמימות מכולכם... אני מרגישה שהייתה לי הזכות ללוות אתכם לזמן מה. אני יודעת שאין זה פורום שאלות-תשובות רגיל. אתם הפקדתם כאן את הכאב, הסודות, ההתלבטויות, הלבד, הביחד, הייאוש וצחוק ההקלה... ניסיתי לדייק אתכם ממרחק, ואני שמחה לגלות שלפעמים קצת הצלחתי... בוודאי שאבוא לבקר, אני מניחה שבהתחלה בכל שלישי ורביעי... בדיוק כמו הריק שנשאר אחרי שמטופל אהוב מסיים את הטיפול (כן, אני יודעת שאתם לא תמיד מאמינים שזה כך). היו בטוב, בסדר? שלכם, אורנה
תודה על מילים חכמות שהחדירו תבונה נחמה ואור ברגעים קשים
לא יצא לי לכתוב לך אף פעם האמת, אני מסתובבת פה לפעמים, בד"כ רק קוראת... ההודעות שלך הדהימו אותי כל פעם מחדש, כמה חום ואיכפתיות יש בך, על אחת כמה וכמה שהכל וירטואלי - אנשים שזרים לך. יש הרגשה שהמקצוע שלך בא מהלב, ושזו לא רק הפרנסה והאהבה לעיסוק אלא גם תחושה של שליחות, אהבת אדם שהיא הבסיס להכל. ישר כוח אורנה :)
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
