ל-<>

מתנצלת מראש על הפנייה שלי אלייך,אני לא שרית(ולא מתיימרת להיות).אבל אני עוד אחת,שנמצאת מעבר לאותה זכוכית מזורגגת. מרגישה צורך להגיב לך,אך ורק מנסיוני המר.מכיוון שאני משתתפת קבועה בפורום,אעדיף להיות אנונימית היום. גם אני אגב,מצדיעה לשרית,על האומץ והיכולת לבטא את כאבה(יודעת שלא אוכל לעשות זאת לעולם),ויותר מכך מצדיעה לה,שבתוך כל הכאב הזה,הצליחה לבנות משהו משל עצמה. את שואלת כל כך הרבה שאלות,ומתארת כל כך הרבה חוויות המוכרות לי אחד על אחד.רוצה לומר לך,עברתי התעללות מינית. לאורך שנים גופי שימש אין ספור פעמיים ומילא בכוח,והשפלה. צרכים רבים ליותר מאדם אחד!!! אני לא יודעת,אם מישהו אחד לפחות יודע את אשר עברת.ולא ברמת הפרטים,פשוט יודע ושזה לא סוד כמוס עדיין עבורך. מנסיוני המר אספר לך,שאני מכירה את הצד של הגלוי,והנסתר.כבר למעלה מ עשרים שנה מאז פתחתי את פי לראשונה,ובפני מי שהיה אמור להיות הכי קרוב לי.נפתח אך לא במלואו.יודעים שעברתי התעללות שנים,אך לא יודעים באמת את הזמנים,לא יודעים שהיה עוד מי שפגע. וכמובן לא את מה שבאמת היה..את שואלת "אם באמת ניתן לחיות-במשמעות המלאה של המילה"? צר לי יקרה לנפץ את זו האשליה!כן,אפשר לחיות וגם חיים.-אך ל-ע-ו-ל-ם- לא במשמעות המלאה/אמיתית של המילה.זה בילתי אפשרי!!!!! לא היום לא מחר לעולם!!!לא מרגע שסיפרת,ובעצם לא מרגע שעברת את שעברת.יש את החיים עד ש... ויש את החיים אחרי ש...!!ולרוב הם כצל רע ואכזר!כמוך,גם אני לא מרגישה שיכולה להשתמש במילים של שרית,מאחלת לך לומר אותם בצורה"הפשוטה"ביותר.כמעט כאילו לא מדובר בך.לפחות בהתחלה-כדי שיצרום לך -אולי- פחות באוזן-בכדי שהלב יעמוד בעומס. הנטיה להחביא אפילו מעצמך חוויות קשות לא לתת להם קול,בשאיפה או משאלה,שזה יעלם יתפוגג.כל כך מוכרת,כל כך אנושית כל כך נרמלית וכל כך מתבקשת,רק לא לאורך זמן זה פשוט מתפוצץ בפרצוף וחזק!יש דברים שלא מרשה לעצמי לומר אפילו בלחישה,שמנסה להסיט בכל דרך אפשרית מהמחשבה כמו לבטל כמו לא היה. אבל לכאב חוקים משלו,ולרוב הוא נוגד את הרצונות שלנו.הוא לא נעלם ואפילו לא יושב בפינה,הוא אוכל מבפנים כל מה שרק ניתן,ומגיב כמו בתופעות לוואי עד שמתפרץ בשיא הזעם. עד שהצפה היא בלתי נשלטת עד שכל מה שהיה עמוק כל צפון כל כך עומד למולך.ואני איתך באותה הסירה עכשיו ויודעת כמה זה כואב.את מרגישה כמשתגעת באמת, ואני חושבת שדווקא שגעון היה יכול להקל עליי עכשיו. כי אז הכל "נורמלי ומותר". אם יש אדם אחד בעולם שאת סומכת עליו.שתפי בעדינות,ולו בשביל לא להיות עם זה לבד.ושוב לא רוצה לנפץ לך אשליה.אבל דעי שגם לדיבור לשיתוף עלול להיות מחיר ויקר!הכאב שלך כל כך מדבר אליי,עד כי רוצה לצרוח איתך ביחד את הכאב הזה.אני פשוט יודעת שביום בו התחיל הכל,נשמטה הקרקע לרגליי. וביום בו העזתי לגמגם על כך,הקרקע הרועדת מתחתיי,הפכה הדבר הכי יציב בחיי. אבל גם יודעת איך קשה להחנק עם הסיוט הזה בתוכי כל כך הרבה שנים.אני רוצה בכל הכח לצרוח את מה שכואב ובוער מבפנים,והשתיקה שגזרתי על עצמי כמו שיתקה לתמיד.לכן בחרתי להתיידד עם המוות בכל מחיר,ולגעת בו בכל דרך אפשרית. ונשבעתי שביום בו אמות-ועוד איך ישמע מי שצריך- את מה שהלב המדמם שלי ספג בתוכו שנים ,עד שלא עמד בו ודימם למוות,או אז בשמחה אעביר את שרביט האות קין שנושאת לאחרים.צר לי שלא משדרת לך אופטימיות,אבל לא חושבת שאף מטפל לעולם יגיד לך, את צודקת אי אפשר לחיות כך.הלואי ואת באמת מספיק חזקה-כמו שאת מעידה על עצמך.איספי את כל כוחותייך והחוזק שיש בך,ושתפי בכל פעם קצת אפילו כאן-איש לא מכיר אותך-לא יודעת כמה זמן את סוחבת בתוכך את אותה הפגיעה,אם את באמת רוצה לפרוץ החוצה עשי זאת ועכשיו,כל עוד אפשר.רק דעי שאין דבר כזה לדבר ולא להתנפץ לאלף רסיסים,לא קיים דבר כזה.אך גם שתיקה מנפצת ואף יותר. לכן דברי עם מי שהכי נכון לך,מי שיוכל לאסוף לך את השברים.ולשמור אתם טוב עד שתתחזקי.מאחלת לך לבחור בכל זאת בצעד שלא עשיתי.אבוד לי כבר,השנים עשו את שלהם.בחרתי לחבור לדברים הכי הרסניים שיש,ויותר מזה להנות מהם.עד כי אין יותר מה לשקם,מלבד לצפות ולייחל למוות שיגיע ויקדים אותי ומהר.יקרה תברחי מזו הבחירה שמלאה בסבל וכאב מתמשך,תבחרי בדרך חדשה שונה ואולי שפויה יותר.יש לך יכולת ביטוי וכשרון כתיבה מדהים.השתמשי בו נצלי אותו לטובתך.זה המון!!!מצטערת שוב על שהגבתי,מבלי שבקשת.הרגשתי צורך לומר לך שאני כל כך איתך.מלווה אותך מרחוק בזה הכאב,אם זה עוזר. ומאחלת לך בכל ליבי,שתצליחי להרים את הראש אפילו קצת.האמיני לי כל דבר יותר טוב מלהיות כל כך נמוך כל כך הרבה זמן. תרימי ראש אני רוצה להאמין שיש לך לאן!!!!! ב-ה-צ-ל-ח-ה ולילה טוב. היום אנונימית.

אני קראתי אותך , אני מבטיחה להגיב לך .. כי יש לי מה לומר ... התחברתי לתחושות שלך , לרגשות , הכאב הזה נראה ומרגיש ככ מוכר שכאילו ואני כתבתי אותו , דעי רק שאני מחזקת את ידייך ..וגאה בך .. אני פשוט בשוק עוד ממהודעה של אורנה על פרידה מהפורום... אני אכתוב לך היום או מחר. לילטוב שרית

היום אנונימית, חייבת להגיד לך שכשקראתי אותך הרגשתי שהלב מתפוצץ, באמת מתפוצץ ממש כאילו נגמר לי שם המקום וכל חלקיו התפזרו. הרגשתי שלא יכולה לנשום עם כל הכאב שראיתי וקראתי בין השורות ובמילים. גם עכשיו לדבר איתך הוא נסיון עקר. כשכתבת "אין יותר מה לשקם,מלבד לצפות ולייחל למוות שיגיע ויקדים אותי ומהר" הרגשתי חסרת אונים, צורך מטורף להושיט יד לתוך המסך ולשלוף אותך משם מהמקום הזה ולהניח אותך לידי. כשקראתי אותך הרגשתי דמעות ממלאות את גרוני עד מחנק, אך לא מוצאות דרכן החוצה. רציתי שיפרצו, רציתי בכי בקול, בכי משחרר, אך הדמעות לא יצאו. כשקראתי אותך הרגשתי שהכאב חותך בי בבשר החי אלף חתכים עמוקים. תחושות היאוש, הכאב, המחנק וההחמצה שבדברייך מוטטו אותי, מה שהכי כאב הוא רצונך להעביר אלי חוט של תקווה, תיקון להחלטותייך וחייך דרכי. את יודעת, אני מרגישה שאני בדרך לאבד עצמי לדעת, מן תחושה מיוסדת היטב שאני מאבדת חלקים מעצמי, אני מנסה לעזור לעצמי אך לא יודעת איך. אני נמצאת בטיפול, מתפקדת, מנסה להרים את הראש כמה שיותר מעל המים אך הנפילות, העצב התהומי, האיבוד שליטה על מה שקורה בתוכי, מרגיש לי שאין לי באמת שליטה על חיי, שאני נמצאת במדרון מסוכן שלא יודעת אפילו לאן הוא מוביל. לומר לך בכנות, אני מתביישת לומר זאת, א נ י מ ת ה מ פ ח ד!!!מעולם לא פחדתי כמו שפוחדת עכשיו, המחשבות שרצות בראשי, מצבי הרוח, הניתוקים, החיים בסרט כאילו חייה חיים של מישהי אחרת, ימים עוברים ומרגישה שמישהי אחרת חווה אותם. אני לא יודעת אם התחושות של הריחוף, הניתוקים והריכוז האפסי הוא משהו שכולם חווים, מתחילה מאוד להאמין שאני מטורפת, משוגעת, שלאט לאט אני כל כך אתרחק מעצמי שלא אמצא את הדרך חזרה. שרית היקרה כתבת לי על חשיבות הכתיבה את הכאב, שזה עזר לך, אני אומרת נמאס לי לכתוב, כל חיי אני כותבת, מהרגע שהכרתי בחיבורם האפשרי של אותיות לכדי משפטים בעלי משמעות לא חדלתי מלכתוב רגשות וחוויות שגם העט יבש לנוכח כאבם. לא רוצה לכתוב, רוצה לדבר, להוציא קול, לבכות, להשתחרר מן הכלא שבניתי בתוכי, רוצה לנקות את עצמי מן הטומאה והגועל, הראש מתפוצץ ממליוני רסיסי מחשבות, רוצה שפיות שליטה ושקט, רוצה שחזירו לי את עצמי , מי שלקח שיחזיר לי לעזעזל את עצמי. אני מסרבת להאמין שאבוד לך כמו שאת אומרת, כתבת באופן כל כך נחרץ עד כמה אבוד לך, עד כמה לא תוכלי לתקן את חייך, המילים שלך קרעו לי את עור התוף, לא יכולה, לא רוצה להאמין ששם זה נגמר, בציפייה למוות שיקח הכל. מסרבת בכל תוקף שהמפלצות שפגעו, יהיו אלה שיאמרו את המילה האחרונה. לא מוכנה, לא רוצה להפסיד במלחמה הזו על השפיות שלי. לא אז לא היום לא לעולם. רוצה לכתוב לך כל כך הרבה, אך בסוף השבוע האחרון הסקתי שדיבור על מוות מעיר אנשים להזדהות יתרה. אז אומר לך ככה בשקט בשקט-הרצון למות קיים בי כל הזמן, לא מתכוונת להתאבד, לא בתקופה הקרובה בכל אופן, אך בזה נשבעתי, אם ארגיש ששפיותי עוזבת אותי או שנגזרו עלי חיי תלות, נזקקות, ייאוש ואומללות, שלמרות נסיונותי לנצח בקרב, כשלתי, בזה נשבעתי והיה וזה יקרה, אפרד מהעולם בכעס עצום אך מתוך החלטה שלמה. תודה שהקשבת, תודה שכתבת לי לשרית תודה על השיתוף והמילים להתראות בינתיים איתכן <>

נכתב שם על ידי .. המילים שלך כאילו ומדברות אותי ... ואני מכירה את המקום הזה .. אני הרי נמצאת בתוכו .. יודעת עד כמה הוא כואב יודעת עד כמה הוא מושך..ומייאש .. אבל יודעת גם .. שבעזרת האנשים הנכונים .רק הנכונים !!!! .יכול להיות קצת טוב יותר .. קחי למשל את הפורום הזה .. שמעודד בימים הכי הכי קשים , אבל מצליח להפיח אויר מחדש לעוד יום, הצבעים יכולים להיות רכים יותר . לא רק צבע אחד . פשוט . בסיסי . לא רק שחור או לבן .. גם גווני ביניים . אני בטוחה שיבוא היום שהמילים יצליחו לתפוס מקום כמו הכתיבה , שהנשימה תחזור למקום מחדש ..ויהיה שם מקום רק לאויר !!!! שיוצא ונכנס . לא ..אף פעם לא יהיה מושלם.אני לא אמכור לך שפנים מהכובע . אבל הביחד יעשה את זה הרבה יותר קל . הביחד יחזיק ויעודד , ימלא ויחזיר שפיות למקום כשהיא נעלמת. כן .. אף אחד לא יוכל למחוק לנו את זה ..הלוואי ..אבל זה לא !!! אם נצליח לחיות לצד זה ולא רק את זה .. זה יהיה חלק משמעותי ועצום בחיים . זה היופי בטיפול נפשי .. זה הערך שאני לוקחת איתי כשאני חוזרת אסופה ומוחזקת מטיפול שהצליח להכיל אותי. זה נכון שהתקווה , האמונה .. לא תמיד באים אצלי טוב , והכתיבה שלי , והימים הקשים , את רואה עד כמה הם כואבים , אבל אני חייבת , אני לא יכולה לתת להם את המקום הזה גם להרוג אותי טוטאלית . אני חייבת לעצמי את החיים מחדש .לאלה שאוהבים אותי . אני פשוט חייבת. אתמול נפטר חבר טוב שלי מסרטן ..בן 34 ..השאיר 2 ילדים קטנים אחריו .. ואישה כואבת .. והסרט הזה לא יוצא לי מהראש .. הכאב הזה לאבד מישהו הוא עצום .. הוא היה רוצה לחיות ..אני בטוחה . איתך בכאב .. מצטערת שאין לי מילים יפות יותר להגיד .. אני מאחלת לך ימים רגועים ושלווים , תנסי לתת למחשבות האלה מנוחה , תנסי להעסיק את עצמך בדברים שעושים לך טוב ולא..זה לא ממקום שיפוטי או מבקר פשוט כי אני יודעת עד כמה זה משתלט שזה שם. מחבקת, שרית.

יקרה, תקשיבי לי לרגע,ותקשיבי טוב. אני באמת באמת יודעת ומכירה את מה שאת אומרת. את לא צריכה להתבייש לומר שאת מתה מפחד,כי הסיוט הזה הוא מפחיד עד מוות. הניתוק,האיבוד שליטה,המחשבות הזדוניות והזוועתיות,הנפילות התהום השחור ואני יכולה לרשום עוד עד בלי די,אני מבטיחה לך את שפויה! אלו הדברים הכי שפויים ואמיתיים שאת יכולה להרגיש עכשיו.האמיני לי אני קוראת כל מילה שלך ואני נמצאת רחוק ממך מי יודע כמה,ומרגישה "כתאומה" לזוועה!ושוב אני אומרת לך,אם בזמן הנכון הייתי עושה את הדברים אחרת,אולי היה לי סיכוי,בבקשה אל תפספסי את זה.דברי תשפכי תוציאי את כל הזוהמה שבתוכך,אם את בטיפול תנסי בבקשה!!!אל תפילי עצמך למקומות אחרים נשבעת שזה סיוט להיות בהם.עד כי גם אם אני רוצה ולו קצת להרגיש הקלה זה בילתי ניתן.אם היית יודעת עם איז מחשבות אני מסתובבת 24 שעות,שמטריפות.אם היית יודעת מול איזה מצבים אני נעמדת במהלך היום כל יום.אם הייתי יודעת שאני יכולה לעזור ולו במעט על מנת,שבבקשה אל תעבירי שנים מבלי באמת להוציא מתוכך ה-כ-ל.גם במחיר נפילה תהומית. אם תרצי אני מוכנה לדבר איתך באמת.ואת עצמך רק *את* יכולה להחזיר,גם אם פצועה וחבולה,רק את.בבקשה תנסי לפחות תנסי. ואל תרגישי רע על שאת מעודדת מוות. זו הייתי אני מכיוון שמהיום הראשון שקראתי אותך,ראיתי במראה את עצמי אבל עורק עורק נים ונים.ודבר אחרון אומר לך,שעל אף שהמוות הוא המתנה הכי גדולה שיש. ואני באמת שלמה איתו ולא נפרדת בכעס אלא בגועל.צריכה להתחשב באחרים,רק חבל שלא היו מסוגלים להתחשב גם בי...אפילו אלוהים לא שמע כשצעקתי די לא רוצה יותר!!!!עוד חולמת שפעם הוא יענה לי למה?למה בעצם? הבאת אותי לעולם,אם זה מה שיעדת לי?!!!תודה שלא כעסת שכתבתי לך!

ממש ממש בזהירות, אנסה לפלס לי דרך בין צרורות המילים החזקות, בין הנוקשה, הנאחז בכוח, בציפורניים ממש, מ?פחד להישמט. בין העיניים הקרועות בבעתה, והאגרוף העיקש, הנחוש לשמור על עצמו.. הקפאתי את המילים באמצע מעופם, פסים אדומים של כדורים נותבים מסמנים מאחור את הדרך שעברו עד הרגע שהקפאתי, לשבריר שנייה, את הכל בתוכי. אולי אצליח לספק לשבריר רגע קצת שקט, כמלו את כל כך זקוקה. לא אוכל להחזיק הכל לאורך זמן.. בין המילים שלך, אנסה, אם אוכל, להבקיע איזה חריץ.. סדק קל שבקלים. כמעט לא מורגש. ברשותך, אני מניחה שם בזהירות מעיין קטן עבורך.. מעיין מפכפך של שקט ומים זורמים. מים טובים של חיים. כל כך מגיע לך מעיין כזה, שיזרום בך בשקט שלו.. מעיינות קטנים עובדים לאט, וצריך להיות קשובים מאוד כדי לשמוע את הפכפוך העדין, או את הזהרורים המנצנצים בימים טובים, אבל אי אפשר לזלזל בהם. בפרט לא באלה המגיחים בהיחבא, מבטן האדמה, שוטפים בשקט בין הסלעים, שוטפים בקצב שלהם את מה שהגיע הזמן שישטף.. בהדרגה יגיעו גם ציפורים, יופיעו פרחים, את תראי.. המעיין יגדל וישמיע את קולו בקול גדול. את תראי...אבל בנתיים, הוא עוד נפלס לו דרך בין הסלעים הכהים. הדברים האלה קורים לאט, וצריך להיות קשובים, אבל זה קורה כבר עכשיו.. את לא נופלת לתהום, את בדרך. כרגע חשוך מאוד, אבל זו דרך ויש שם אור בקצה. והמעיין שם, מטייל לצידך. לעיתים תבחיני בי יותר ולעיתים פחות, אבל הוא שם. אני מקווה שזה בסדר שאני כותבת (ואם לא, אימרי לי ואפסיק).. המילים שלך כל כך נוגעות בי.. רק רציתי לומר לך שיש במילים שלך כל כך הרבה עוצמה וחיים. ממש כך- עוצמה וחיים. כמו תמונה עזת-צבע. גם אם קשה מאוד- בלתי נסבל ממש, את בדרך. תזכרי את זה, בסדר? אני מאמינה בכל ליבי שעוד תראי ימים אחרים, של רוגע ומנוחה וחיים מלאים. בכל ליבי. החזיקי מעמד, ושיהיה לילה ארוך ושקט.. שלך, לילך