לדרור ולחברים היקרים

אני חברה ותיקה בפורום מאז שנתו הראשונה! היה מאוד קשה להיות כאן בסוף השבוע בגלל כל העצב והכאב שהיה פה. הפריע לי שליאת דיברה על רצון של מישהי למות כאידיאליזציה של המוות. אני חושבת שהמקום הזה יכול גם להתמודד עם כאב קיצוני כמו שהציגה <> ואחרות נוספות. לפעמים אנשים כן צריכים את המקום הזה כדי לשתף גם בכאב הקיצוני ביותר כמו הרצון למות. נכון שהמקום הזה אינו מיועד למקרי חרום או כמו שאמרה ליאת שבמקרי חרום יש להתקשר למטפלים האישיים אבל בכל זאת חשוב שלפעמים אנשים יוכלו לשתף בלי לפחד שיהדפו אותם!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! מאוד יפה בעיני התמיכה שנתנו כאן חברי הפורום רק לצערי דווקא מי שנבהל והדף את הכאב הזה הם דווקא אחד מהמנהלים..................!

שלום לך, איני יודע בדיוק למה הגיבה ליאת. אבל השקפתי היא שלעיתים בשל מצוקה קשה, מופר האיזון בין הרצון לחיות, הסיבות לחיות לבין הסיבות לרצות למות. באותם רגעים מאוד קשה לראות סיבה לרצות לחיות. אין זה אומר שהן לא קיימות. לדעתי, פנייה על מנת לשתף במקרה כזה לפורום פסיכולוגיה קלינית היא גם קריאה לעזרה על מנת להתמודד עם אותו מקום מפחיד. קריאה לנסות ולשמוע גם את הסיבות לחיות. אני חושב, גם אם איני רוצה לדבר בשמה של ליאת, שכמנהלי פורום פסיכולוגיה קלינית, וכפסיכולוגים קליניים עלינו לראות בכל פנייה כזו גם בקשות סמויות. ומעבר לכך לאפשר לחברי הפורום תמונה מאוזנת. התגובה שמעל לתגובה זו ממחישה כיצד המוות יכול להיתפס כפיתרון קסום, כאומץ בלתי יתואר. אבל האם לא אמיץ יותר דווקא להתמודד במצב כזה. האם לא נכון לבקש מהפיה דרך להתמודד עם קשיי החיים מאשר להצליח להתאבד? נראה לי שאלו נקודות חשובות למחשבה, אותן אני מעלה היום, ונראה לי שליאת רצתה להעלות ביום שישי. דרור

גם אתה וגם ליאת הדגשתם ביומיים האחרונים שאתם פסיכולוגים קליניים בהקשרים שונים!!!! אני מבינה מזה שאתם כבר פסיכולוגים קליניים ולא מתמחים כמו שסיפרה פעם אורנה-אז קודם כל מזל טוב והמון הצלחה לשניכם אתם בטוח פסיכולוגים ק ל י נ י י ם מעולים. אוהבת בילבי ילדת הברזל :-)