חיה לי בבועה?!

דרור ..מה שלומך?.. אני ..???.. משום מה חשבתי שאני בתקופה טובה יותר .. רק חשבתי.. ((מסתבר))), אני ממשיכה לרחף לי בעולמות ..שנדמה ובכלל לא קיימים .. וזה מרגיש לי , שאני "בוגדת" בעצמי ..שוב , בגדת ב.. תפקיד שלי בחיים כאשה?! , כאמא?! , כחברה?! , מרגישה איך שאני בוגדת ביכולות שלי ..בתעצומות הנפש שחשבתי שיש לי ?... לא נאמנה כבר לעצמי , לאנשים שאוהבים אותי , מנסה להסתיר שוב את הכאב , להלך בין מסכות , עם חיוך על הפנים , כשבפנים זה מרגיש רקוב לחלוטין . כואבת ככ ..כשכל יום נראה כמו יום לפניו .. והמצב הזה ..דרור, אוףףף הוא בלתי ניתן להמשגה במילים נורמלית ... הבטחתי לעצמי שאני נלחמת , הבטחתי לעצמי שאני לא נופלת למקומות האפלים שוב , אבל הלילות מכריעים אותי , מפילים אותי בבוקר על ברכיי , יושבת מקופלת בפינת החדר, על הרצפה .. עוצמת עיניים חזק חזק כדי לא לראות.. מחבקת את עצמי , ובוכה בשקט, דיי ... לא רוצה להיות ככה .. דיי ...פשוט לא .. בבקשה .. זה יכול להיות עוד אחרת ?.. זה יהיה מתישהו ??.. דיי ..צועקת לעצמי ..בשקט עד מתי תני להם מקום כזה אצלך ?.. עד מתי ?... וזה כואב ..בלי שום שליטה .. אני פותחת את העיניים , ורואה אותם ..מולי כלפי חוץ לרגע אחד .. אפשר לראות דמויות ..עדינות (מי היה מאמין שאגיד "דמויות" ...שאחשוב שמשהו כזה קרה לי חוצ מגיל 18 ) אז ..פנים יפות, רכות , מושכות ?! שיער שחור .. לאחד עיניים כחולות , לשני עיניים ירוקות , וחיוך שפשוט היה יכול להיות כובש .. לאלא זה לא יכול להיות .. משפשפת את עיניי , דיי להזות !!!.. דיי להזיות !!! פותחת את עיניי שוב , רואה אותם מולי .. כן.. אפשר לתאר את זה במילה אחת בלבד .. רואה - (((מפלצת..?.!!)))).. עם פנים יפות כשל מלאך.. עיניים חודרות של רוע ידיים שמכילות כח .. וחיוך שמצליח לחדור ולשרוף את הלב מבפנים. אז, לפתוח שוב את העיניים ולראות אותם מולי .. ולא לדעת היום .. מי בעצם יכול להיות מלאך .. ומי יכול להיות מפלצת .. ואז, להמשיך לחיות בכאב, בפחד משתק מכל אחד .. ולזכור !!..כן לזכור !!!! שכל מלאך יכול להיות מפלצת וכל מפלצת יכולה להיות מלאך.. ואולי רק בלילה .. אפשר יהיה לראות ..או לזהות מי הוא מה . ובינתיים .. לא מצליחה להמשיג נכון מהי אהבה ומהי נתינה ומי הוא טוב או רע ... ככ כואבת את הזכרונות הטריים שעולים , הפלאשבקים ככ חודרים .. שוב..הכאב הזה .. שהכל נראה צבוע באותו צבע . שחור אחד גדול ... צבע בסיסי לחלוטין . כאילו ואין כבר באופק שוב צבע שיכול להתערבב .. מנסה , להמשיך לכתוב , הרבה זמן לא כתבתי כאן .. רוצה שוב להרגיש , רוצה שוב להיות . אז כרגע רק משתפת ..מוציאה ממני את הכאב ..החודר אולי זה ייקל . אולי דרור ?! חיבוק ממני. שרית

מי זה אותם?

בגיל 18 עברתי אונס אכזרי מחוץ לבית .. בדרך חזרה הביתה מחברה ..לא הכרתי את הפוגע לפני .. לפני 4 חודשים גיליתי שעברתי פגיעה מינית בבית ..ע"י אבי .. 2 דמויות .. מי היה מאמין שיכול להיות דבר כזה ..אה ?..

שרית תסלחי לי אבל עדיין לא הבנתי מי פגע בך-הבנתי שמישהו בגיל 18 הבנתי שאבא אבל מה יש עוד? לא ברור עדיין סיפור חייך.............!

סיפור חיים מתוסבך יש לי אה ?..גם אני לא מבינה אותו .. הכל עולה אחד על השני , בזכרונות ..בתמונות ..הדחקה של שנים .. בכתיבה לדרור ..דיברתי על הפגיעה מדמות ..האנס בחוצ.. ודמות האבא שחשבתי שהיה לי ושפגע בי מגיל 6-10 .. בשבוע האחרון עמוסה רגשית מפגיעת אמון..רגשית מאנשים שחוויתי כחברים שלי והצילחו לפגוע בי מאוד . זהו .

שרית שלום, אני שומע את הכאב שלך, את התחושה שאין מפלט בלילות הקשים מהמחשבות השאלות והסיוטים. אני שומע אותך עסוקה בשאלה במי את יכולה לתת אמון. ונראה לי שזו השאלה המרכזית עבורך, ועצם העלתה חשובה. רציתי גם להוסיף מחשבה בנוגע לשאלה הזו. רוב האנשים בעולם אינם מפלצות, גם אם הם מאכזבים לעיתים או פוגעים לעיתים, ומשום כך גם מרביתם אינם מלאכים. בעיני המטרה שלך כיום, גם אם היא קשה מאוד היא להצליח לראות במרבית האנשים ככאלו שרחוקים מלהיות מלאכים אבל גם אינם מפלצות. דרור

המילים שכתבת .. "אני שומע אותך עסוקה בשאלה במי את יכולה לתת אמון. ונראה לי שזו השאלה המרכזית עבורך, ועצם העלתה חשובה.".. זו באמת הייתה הכוונה שלי דרך המילים , תודה שאתה מצליח להבין אותי גם דרך מסך שמפריד , אני באמת ינסה לחשוב ולעבד את זה בטיפול הקרוב. תוה שקראת , והיית כאן . לילטוב שרית

שרית, אני קוראת אותך לפעמים ומעריצה אותך על האומץ, על תעוזות ועוצמות הנפש שניחנת בהם. רוצה לשאול אותך שאלה אנוכית, את כמובן לא חייבת לענות. אם הבנתי נכון (תקני אותי אם אני טועה) זכור לי שאת בת 30 בקירוב. את התקיפה המינית האכזרית שחווית, סיפרת שהייתה בגיל שמונה עשרה. מדוע חיכית זמן כה רב? אני שואלת מאחר ועברתי תקיפה מינית, אני מרגישה שאני בסחרחרה ממנה לא מצליחה לרדת. מרגישה שמשתגעת במשמעות הקלינית של המילה. וככה שואלת ביני לבין עצמי דרך סיפורך -האם באמת ניתן לחיות במשמעות המלאה של המילה, במשך שתים עשרה שנה אחרי? לפעמים אני קוראת את התיאורים והשימוש במילים הקשות שאת בוחרת לתאר את תחושותייך, ולא מצליחה להבין באמת שלא מצליחה, לחשוב שאוכל לגעת במה שקרה לי באופן שאת נוגעת או לפחות להגות את מה שקרה לי ועדיין להישאר. אני נוטה או יותר נכון הייתה בי הנטייה ואולי עדיין, לא יודעת מבולגן מדי, לא לדבר על חוויות קשות, מן אמונה, משאלה או רצון לא לתת לקול החרישי הזה בתוכי חיים, ואז חשבתי, הוא ימות, יעלם יתמוגג. אני בדרך להבין ששום דבר לא מתמוגג ובטח לא מת, הוא פשוט מחכה לו בשקט צובר לגיונות וכוח ואז מפנה אותם כנגדי, מן ענישה על שלא אפשרתי להם, לחוויות הקשות מקום וביטוי. השאיפה שלי היא צנועה בסך הכל, שאיפה קטנה להגיד בקול גדול למישהו המצוייד באזניים שומעות "אנסו אותי, מתתי ושמישהו יחזיר אותי לחיים" אך זה כל כך קשה, בלתי אפשרי. לאחרונה אני מוצפת בכאב נפשי ופיזי, כל האריזה הגיעה מצויידת היטב. אני בספליטים מטורפים, וכל המילים הצרחות הכאב מדוברים בין אני לעצמי. יש בי הר געש והוא מתפרץ פנימה, לתוכי. צר לי שאני "מפילה" עליך תחושות שאולי ומוכרות לך, מהמקום שלך, אבל אולי דווקא בגלל זה, רציתי שמישהי מעבר לזכוכית המזורגגת הזו תוכל לרגע לגעת בכאב שלי כמוכר, כלגיטימי, כנורמאלי. שרית, יש לך הצעה קטנה לא מורכבת מדי איך עושים את הצעד הראשון החוצה, מחוץ לגוף הזה? איך מדברים משהו כל כך כואב בלי להתנפץ לאלפי רסיסים קטנים? אני לא אדם חלש באמת שלא, ובכל זאת תחושת הכאב, ההשפלה והכעס, על שאפשרתי שזה יקרה גורמים לי למחנק. שרית, מתי אצלך פרץ הסכר? אל תהי מזור לכאבי, רק מורה נבוכים. שיהיה לך שקט טוב וטוב בשקט תודה

היי, קודם כל תודה על המילים המחבקות שלך ,זה רק מראה איזה אדם נפלא שאת, רגיש ואכפתי ..שמצליח לומר מילה טובה לאחר למרות המצוקה האישית שבה את נמצאת , דעי שאני מעריכה את זה המון , אם אצליח רק במילה אחת לגרום לך להבין שאת לא אשמה , שיהיה יותר קל , זה באמת יעשה לי טוב בלב. אני מבינה אותך , את המצוקות הנוראיות , את הכאב האינסופי , את הרצון למות , את הרצון להאחז בחיים , את ההתנגדויות האלה , כנפגעת תקיפה מינית , אני פשוט מבינה לליבך. אין פתרונות קסם חברה יקרה , הדרך קשה !!! מאוד קשה .. החיפוש העצמי הזה , הניקיון הפנימי, הרצון לשלמות , הרצון לתקן את מה שנלקח, נהרס הוא עז ..והחיבור הזה לחיים חייב להמשך ..את חייבת לשאוב את עצמך לכיוון הנכון למרות החולשות , המחשבות , הפלאשבקים , הזכרונות , את חייבת לעצמך את החיים ..מחדש!!! הם הרסו , הכאיבו , נגעו , השפילו ..אבל את כאן ...את שורדת !!!! את לא תתני לזה למשוך אותך למטה ..בבקשה .. לא!!! את לא לבד.. התמיכה כאן ..האהבה החברים האנשים שאכפת להם ממך ..תני להם קצת מקום בליבך ..גם אם את לא רוצה זה יחדור בסוף ..זה יחדור אז ככה , אני עברתי אונס בגיל 18 ..קצת לפני צבא , הייתי בתקופה הזו עם חבר ..שהיום הוא בעצם בעלי ...שנתיים ראשונות היו מאוד קשות בזוגיות ובכלל, אני לא זוכרת אותם , אני יודעת מבעלי שחווה איתי תקופות מאוד קשות , גם של ניסיון לסיים את החיים . אחרי האונס, זה כאילו ולא זכרתי כלום .ידעתי שקרה משהו נורא . אבל היו חסרים לי המון פרטים , קשה לי להסביר את זה , כאב לי ..אבל לא זכרתי בפירוט מה קרה שם . כן ..לכן, גם לא התלוננתי .אמנם זו הייתה טעות איומה .אבל לא התלוננתי . חוויתי תופעות לוואי של אחרי בגוף , כלום לא יצא ממני במילים זה הפריע ..בשינה , סיוטים , פחדים , הפרעות אכילה .בהתנהגויות חסרות פרופורציה למציאות ובכלל . אבל אפשהו "מחקתי " את כל האירוע מהראש ...מהדיבור ..לא נתתי לזה מקום בכלל כשהגעתי לצבא, הריי חייבת טיפול , הרי לא יכולתי להיות כמו כולם , הכל הפחיד אותי, כל דבר הקפיצ אותי , לא לא יכולתי לתפקד כמו אדם נורמלי , התחלתי טיפול אצל קבנית מקסימה ..שליוותה אותי המון זמן במהלך השירות , אפשרה לי לקבל כלים להתמודד, אפשרה לי להאחז בחיים .. והיא תרמה לי המון בתקופה ההיא כי בזכותה נשארתי בצבא , אבל היא נאלצה לעזוב תפקיד והייתי צריכה לעבור לטיפול של פסיכאטר , נפלתי על אחד שהיה חולה נפש ..שנתן לי לחוות "אונס מחדש" , הוא טען שאחת כוסית כמוני יכולה רק להנות , שאקח כדורים, או שאראה לו מה הוא עשה לי וננסה לתקן, הייתי בהלם ..הבנתי שהנה יש פה עוד פסיכופט.. העפתי לו דברים מהשולחן , קיללתי אותו , אמרתי לו שהמציאות לא תשתנה כי זה לא בא לו טוב, ושדברים כאל קורים בגלל אנשים כמוהו , הוא תפס לי את היד ואמר שאם אדווח על השיחה הזו ביננו הוא יאשפז אותי .. חה האמנתי לו .. ומאז הפסקתי לטפל בעצמי !!!! עשר שנים תפקדתי כחיה- מתה ..(היום אני מבינה את זה ) אמנם מבחוץ נראית עשר .עובדת , מתפקדת , מחוברת ל"חיים" אבל .מבפנים רקובה ,הידיעה הזו שדברים נהרסו שם ביום של האונס ..אבל אין מילים איך לתאר מה שמרגיש לי בפנים , היא איומה , ריקנות כואבת , וביום אחד היא באמת התפוצצה לי בפרצוץ. זה קרה לפני שנתיים . כשפגשתי ברחוב את הבחור שפגע בי .אם לא זכרתי עשר שנים כלום!!!!! אז ביום ההוא הכל עף לי לפנים .. ואז התחילו החיים האמיתים שלי אם חשבתי שעד היום חייתי בןםםםם זוהי הייתה המסכה הכי טובה שהייתה לי והרצון למות זה מה שהרגיש לי חוסר רצון לחיות , לאכול , לתפקד, חוסר רצון לכלום , זה היה להיות חולה כל הזמן , להיות במיטה , ולא ..זה לא להצליח להתחבר למילים , זה להסתיר מכולם את האמת המחורבנת הזו . ואז היו חייבים להיות טיפולים נפשיים להיות חלק ממערך תומך ..הטיפול שככ התנגדתי אלייו , הוא זה שמחזיק אותי היום , אני חושבת שבזכות הקשר המיוחד שבנה לי הפסיכולוג , בזכות החום ואהבה במילים !!!!! רק אז למדתי להיות חלק מתהליך כואב , שלא תחשבי ..והמילים לא יצאו ורק אז התחילה הכתיבה , הכתיבה הנוראית שהמחישה את כל מה שנשמר שנים, לאט בעדינות , התחלנו לגעת באמת הכואבת , בזכות הפורום הזה , התחלתי לכתוב ,ולהביא לו ..ראיתי שהמנהלים כאן פחות "נבהלים ממני" .. והצלחתי בזכות זה להגיע אל הפסיכולוג שלי. אז אני חושבת זה עונה על השאלה שלך , איך להוציא את זה ולא להתפרק לאלפי רסיסים , קודם כל לכתוב , לא להסתכל ..על מה שנכתב ..אני לא קראתי את זה אפילו , רק הוצאתי וזה הוציא ממני הרבה , שנים של ניסיון שתיקה בתוכי כאילו והדבר יעלם , שנים של בריחה מהכאב הביאו אותי למצב מאוד קשה היום , אסור לשתוק , השתיקה הרועמת הזו מבפנים אכלה אותי וכלאה אותי לאט לאט . אני חושבת שכל המילים שלי מאז האונס והיום אני מבינה הפגיעה בבית , הם כאילו ונשארו איתי , הגוף צעק אבל למילים לא הייתה יכולת לצאת ממני , ואז זה הרגיש שאין שום מוצא לא לכאב , לא לתקווה , אז אם לא הייתה הכתיבה לא יודעת איך הייתי שורדת, המילים עד היום נעלמות ממני , בעיקר בטיפולים , השתיקה היא החבר הכי טוב שלי , לפעמיים נדמה לי שלימדתי את עצמי שתיקה ככ הרבה זמן , כשאני כבר מומחית שאין אפשרות לתקן אותי יותר. והלב בפנים רוחש לו המון המון רצונות , משאלות , שאיפות .. אז איך בעצם אפשר לבטא את העצמי ..ברגע שאין מילים ?.. איך מוציאים את המשא הכבד הזה מכתפינו מבלי לדבר ?.. אני חושבת הרבה בזכות זה שמוביל אותנו בתהליך!!!!!!! , היד המחבקת , הנוכחות , המילים ..של האחר האמפתיה האהבה , ההכלה החמלה ..הם אלו שמחממים את הלב ופותחים אותו מחדש אני יודעת עד כמה זה קשה לכמת אובדן וסבל למילים אבל השתיקה הזו של הכאב פנימה וריחוף בעולמות שנדמה וכאילו לא קיימים הן נזק ואסון לנו.. אני אוחזת לך ביד , מחזיקה אותך , גם אני עייפה מהמסע הזה , אבל לנוח זו לא בושה .. אנחנו צעירות מלהתייאש לא ?... תפקחי עיניים.. את לא לבד !!! אל תדאגי .. התקופה הזו תהייה קלה יותר ,יהיה יותר קל .. אני מבטיחה , דעי שאני מוכנה להיות כאן בשבילך ואיתך לעבור את המסע הכואב הזה .. אני מוכנה !!! אני בטוחה איפשהו שהאור יעלה על הימים המקוללים האלה שאנו חוות אני מקווה שתצליחי לגעת בכאב האמיתי ולא רק במילים של המוות , אני מקווה שתצליחי לפתוח את ליבך אל האנשים הנכונים .. ושהחור השחור הפעור שם בפנים יתמלא אור ואהבה כי מגיע לך . מגיע לך להרגיש טוב מגיע לך להיות מאושרת מגיע לך נקודה. הלוואי והייתי יכולה לשתוק איתך את הכאב הזה החוצה ולהקל עלייך . מאחלת לך ימים קלים יותר , של שקט , רוגע , אהבה עצמית מחדש.. מקווה שהחיבוק שלי אלייך יחמם את הלב שקפא .. ויחזיר אותך מחדש לכאן ..להכיר אותך ביכולות המדהימות שלך כאדם רגיש ואכפתי . ואת כזו .. אל תשכחי את זה. שרית.