חושך על ההר

היום הייתי בלוויה. לוויה זה טקס מוזר. קשה לעיכול. ישבתי במחיצת המשפחה החרדית שלי בבית הלוויות. מצד אחד גברים, מהצד שני נשים ובאמצע מיטת שיש קרה ומוגבהת. על המיטה, בתוך אלונקה, מונחת הייתה הישישה, מכוסה היטב מכף רגל ועד ראש. סביבי זמזמו שיחות חולין; לידי שיחה אחת על תפריט ארוחת השבת, ושיחה נוספת על לוויות נוספות שהיו, שיחות "כמה גדלת וגבהת" ממקום אחר, ועוד שיחה על "מיהו הבחור שעכשיו נכנס?".. ובאמצע, על מיטת השיש הקרה, מונחת הישישה. ליד מיטת השיש עמד היתום. גבר מזוקן לתפארת, אבא לשבעה, סבא לעשרים או שלושים נכדים. עמד שם קרוב -רחוק.. כאילו חיץ סמוי מפריד ביניהם. מעין מרחק ביטחון או הלם. איך אפשר להישאר אדישים לאמא של מישהו שמונחת כך, שקטה ודוממת, על מטת שיש קרה? סביבי זמזומים ואני כבר עסוקה בהסתרת הטפטוף המקומי שלי, מעין ימין. "כבר??.. אבל עוד לא התחיל..." כל כך הרבה חיים ופטפוט בחדר, ובאמצע גוף חסר חיים. העיניים שלי לוטשות ומחפשות את העלייה והירידה המוכרות של בית החזה, על פי הקצב הקבוע, אבל לשווא. נורא מוזר. עולה הנכד ונושא נאום חוצב להבות; מזכיר את השואה, את עמלק, את חובתנו.. (מוזר..). ובחוץ השמש נהדרת והנוף נפלא- ואנחנו מתנהלים לאט לעבר מקום מנוחתה בהר. הלב שלי תמיד רוצה לרוץ קדימה- להתקרב למת וללוות הכי קרוב שאפשר.( אני מכירה את הישישה רק בפ??נים..מאיפה זה בא לי?) מתנועעים הגברים בשחור וקוראים בקול יחד, עומדות הנשים מאחור ומקשיבות. מכסה היתום את אימו ברגבי האדמה.. נצבט הלב. הגברים מתרחקים ונשארות אנחנו, קבוצת הנשים. מתכנסות קרוב קרוב סביב הקבר הטרי. אחת הנכדות מוציאה מכתב שכתבה- מספרת על געגועים לצחוק שלה, לפולקע שרק היא יודעת להכין בדיוק כך, לסיפורים הקטנים. נכדה אחרת מתיישבת על שפת הקבר ומלטפת בזהירות את רגבי האדמה. עוד נכדה מייבבת בשקט.. ואני מגלה שגם אני מתייפחת. אמא של מישהו נקברה היום בצהריים. בקושי הכרתי אותה, אבל המחשבות נודדות אליה עכשיו. לבד בהר. מוזר.. הייתי רוצה שאותי תקבורנה נשים. ושעל קברי יצמח עץ, או גינת חיטה קטנה. כל דבר שיכול לנוע ברוח.. (זה לא מצריך תגובה...כתבתי לעצמי )

ההודעה שלך כל-כך מדברת את עצמה בעיניי, איך אפשר להישאר אדישים לשקט רפאים מגשש בתוך ים גועש ומטחי אש... איני יודעת, האם הרעש סוחף יותר? האם השקט המתכנס? הרמיזות? שמא השתיקה הרועמת? חשבתי רבות על פרט ופרט שרשמת, על התיאורים הרוחשים, הבהלה, ההומור ועוד ועוד ועוד. החלטתי לא להלאות. אך כן אומר - לא יכולתי להישאר אדישה ביחס להודעה שנשלחה למטה, בוודאי שאיני אדישה גם לזו. הן שונות כל כך, ויכולתי למצוא ביניהן גם דמיון. הנה שוב ובחשש, העזתי ובחרתי להגיב באופן גלוי. גם לך. אפשר לוותר על הקריאה של דבריי, ומצד שני, מקווה שאולי הסתקרנת. מאמינה שכל הודעה באשר היא - מבקשת. אפילו ביקשת לעצמך לבדך בלחישה רק לשוט על כנפי הדמיון בלב הסערה באין מפריע, אני מנסה לשמוע את הקול (המפחיד) של החסר והרעב, וכמיהה חרישית סודית ומבוישת להתמלא, ולהתמלא עוד.

מעלה זו את?