לטלי

טלי, אני מקווה שעובר עליך ערב חג מהנה. הרגשתי צורך לכתוב, דווקא עכשיו כשערב חג, ומשום מה אני לא מרגישה אותו. כמו שאמרת תחושת הבדידות גוברת. אני מרגישה לבד. למרות כל האנשים מסביבי. מרגישה שאף אחד לא מבין. האם את יכולה להבין? בשיחות שלי עם אנג'ל ביומיים האחרונים רק גוברת ההרגשה שכולם רואים שונה ממני. והדברים נראים לי כל כך פשוטים, המטרות פשוטות. ואיך להסביר לכולם שהם טועים ואני צודקת (?). אני לא מדמיינת דברים. אני רואה ומרגישה דברים מציאותיים. אני מרגישה שאני שמנה (גם רואה) ואף אחד לא מסוגל לכבד את ההחלטה שלי להרזות. לא מאמינים לי לכלום, ואני לא שקרנית, אף פעם לא הייתי. הרי זו תקופה שתעבור, אני ארזה את ה 3 קילו ואז אני אמשיך הלאה, לימודים, קריירה, ילדים. אין פה שום בעיתיות. אבל בכל זאת אנשים מתעקשים להפוך את זה לבעיה. אולי להוסיף קצת טעם לחיים (: . שוב אני מבקשת, אני לא מתיאשת כל כך מהר, כי אני מסרבת לקבל את חוסר ההבנה מצידך, את העובדה שכולם רואים הפוך ממני. בבקשה תכתבי לאמא שלי. ההקאות הרי יפסקו ברגע שארד במשקל, אז למה את כל כך מתעקשת לא לכתוב לה? אולי את לא מכירה אותי, ואנחנו רק מול מסך, אבל הבטחה היא הבטחה. ואני מבטיחה. בבקשה טלי, תחשבי על זה. בבקשה. אחרי שארד במשקל וכל ההיסטריה הזאת תעבור, לא תהיה לי סיבה להשתמש בשום "סכין" - לעזוב את הבית. הכל כל כך פשוט, תנסי לראות דברים כמוני. אני מקווה שאני לא מציקה לך, כי אין לי כוונה כזאת. שיהיה לך חג שמח. שלך, סתיו.

אני לא רואה שונה ממך את צריכה להאמין לי שאני מדברת אלייך מהרבדים העמוקים ביותר של עולם התחושות והרגשות שלי. אני רואה אותך. רואה בדיוק את מה שאת רואה. רק מכיוון קצת אחר. אני רואה אותך מלמטה, מהנקודה בה אני נמצאת עכשיו. וטלי בטח מבינה על מה אני מדברת עכשיו... יש בי אמונה,סתיו, שלא כל אחת צריכה לעבור את הדרך הזו בלי קשר אם יש לך הפרעת אכילה או לא, זה ממש לא מה שאני מדברת עליו, וגם לא דבר שאני יכולה לקבוע. מצטערת שדיברתי יותר מדי אל הלב שלך באותו לילה... את זוכרת מה אמרתי לך בסוף השיחה? שאני יודעת שאחרי השיחה את תתקפלי חזרה אל עצמך ותשכנעי את עצמך שאני רואה שונה ממך...

שאלת למה אף אחד לא חושב כמוך ומסכים איתך בעניי ה"דיאטה",זוכרת? אני רואה לזה הסבר אחד: אנשים דואגים לך, אנשים אוהבים אותך... אף אחד לא שונא אותך ברמה שאת שנאת את עצמך... לכן כנראה,רק את מסכימה עם זה שההרס העצמי שלך הוא צודק.

סתיו, אם תעלעלי בהתכתבויותינו לאחרונה תגלי שעניין הפסקת ההקאות לא כזה ודאי, או אולי אם אדייק ואומר, את עצמך אמרת שכנראה ההקאות לא יפסיקו. ולא, זה לא שאינני מבינה אותך. אני חושבת שאני מאד מבינה אותך, מבינה את הצורך "להוריד" את כולם מהורידים שלך, להקיט ולהשתיק את כולם. ואז בתחושה שלך הכל גם יירגע אצלך, יישקט. אבל את באמת מאמינה לזה סתיו? אם תפשפשי היטב בתוך עצמך, אני לא בטוחה שהתשובה הספונטנית שאולי היית עונה לי כעת, היתה עולה. לפני כן חשבת שעזיבה של הבית תעזור לך "לחתוך" את כל הטעויות, ועכשיו מדובר רק בשקט שיהיה לך עד שתורידי את שלושת הקילוגרמים. את בוודאי מבינה שאני מנסה לעמת אותך עם הדברים שאת עצמך רשמת פה. אני עושה זאת רק כדי להבהיר לך כמה הדברים שלעיתים את כל כך בטוחה בהם, אזי לעיתים אחרות את כבר לא ככל בטוחה בהם. חוסר היציבות והעקביות מובנים לי. באמת. אבל כדאי שגם את תיהי מודעת להם. תדעי שהם קיימים אצלך. וכמו שאנג'ל כתבה לך, לעיתים התכנים שבאים מהלב, אח"כ גורמים לנו להסתגר, להשתבלל חזרה אל עצמנו. אבל זה לא משנה, כי התכנים נמצאים שם...בכל מקרה. ולא, את לא מציקה לי. :) ליל מנוחה, טלי פרידמן

בבקשה תחשבי על זה.

טלי, אם את אומרת לי שאת מבינה את הצורך שלי בשקט, שכולם יעזבו אותי, למה את לא עוזרת לי בזה? (לדבר עם אמא שלי). החוסר החלטיות הזה נובע מכך שאני רוצה שקט מכמה בחינות, ולא ממשהו ספציפי אחד. אני רוצה לרדת במשקל, אני רוצה שיעזבו אותי בשקט. אלו לא ציפיות גבוהות מידי אני לא מבינה למה אנשים כועסים עלי כל כך. באמת שאני לא מבינה. אני רוצה למות. (ככה לפחות אף אחד לא יסבול). אני רוצה שהכל כבר יגמר. ואני מרגישה כל כך חסרת אונים שאני לא יכולה לשנות את המצב. אתמול בלילה דיברתי עם אנג'ל, היא גרמה לי להבין שאולי יש חלק שאין לי בו שליטה, אני לא יכולה להפסיק עם ההקאות, ניסיתי בעבר, אבל חזרתי לזה שוב. וכל זה בגלל שאני שמנה אם הייתי רזה זה לא היה קורה טלי. בשביל זה אמרתי לך שאני מוכנה להקריב הרבה בשביל להיות רזה. קשה לי להסביר לך את החשיבות של זה, לפעמים אני כבר לא מכירה את עצמי, אני לא מסוגלת להביט במראה מרוב גועל, אני אפילו לא זוכרת מתי היתה הפעם האחרונה שאני והמראה "נפגשנו". ומגיע לי לסבול עכשיו כי אני בן אדם רע, לא פלא שכולם נגדי. אם הייתי מרזה כל זה לא היה קורה. ואם אני לא מסוגלת להיות רזה מספיק, מגיע לי למות. טוב, עוד מעט בוקר, אני הולכת לישון. שלך, סתיו.