מוזר

בטיפול שלי אני דואגת למטפלת יותר מאשר לי. אני דואגת לא לפגוע בה, לא לעצבן אותה, לא לאכזב אותה. ואז דווקא כשכל זה קורה לי, אני חונקת הכל בפנים וממשיכה הלאה. אני לא מביאה את עצמי כפי שאני בחוץ. אני מישהו שונה לגמרי בחוץ עם המשפחה, החברים, עמיתי בעבודה. בחוץ אני תוססת, מתפקדת, מייעצת ועוזרת לכולם אבל בחדר אני מפוחדת, שותקת, מפנימה, שקטה, דואגת לה. אני לא מצליחה את מהות הקשר איתה, ולא יודעת לזהות איזה אני היא האמיתית, שבחוץ או שבתוך החדר. מוזר - לא?

שלום מיה, יש משהו נוגע ללב בתיאור דאגתך למטפלת, והאופן בו את מפנה לה מקום, כמעט כאילו החלפתן תפקידים... אני מניחה שאינך זקוקה לי שאומר שאין בכך צורך מציאותי, ושהמטפלת שלך מיומנת ומעוניינת להיות קשובה אלייך ולפנות לך את כל המרחב הדרוש לך בתוך הטיפול. צורך מציאותי אולי אין, אבל ככל הנראה את חשה צורך פנימי עמוק לעשות זאת. אינני יודעת עם מי עוד החלפת תפקידים בחייך, והאם במסגרת 'תפקידך' כ"תוססת, מתפקדת, מייעצת ועוזרת לכולם" למדת להסתיר חוויות פנימיות (פחות 'אטקרטיביות') שלא היה להן מקום ומרחב. אינטואיטיבית, את בהחלט מעוררת בי את התחושה של 'ילדה הורית' (ואם זה מעניין אותך, תוכלי לקרוא את הספר 'הדרמה של הילד המחונן', העוסק בהתפתחות הנפשית של ילדים רגישים מאוד לניואנסים רגשיים בסביבתם הקרובה). כפי שכתבתי במשמרת הנוכחית שוב ושוב, אני מציעה לך לעשות את המאמץ הגדול והאמיץ לחשוף בפניה את תחשותייך הכנות. אני אחכה בסבלנות לשמוע מה התרחש ביניכן... בהצלחה, אורנה