לילה טוב לאורנה

שלום לאורנה, רק רציתי לאחל ליל מנוחה.. ניסיתי לא לכתוב היום- פשוט כי אין לי מה- אבל התגעגעתי לשם שלך אז הנה אני שוב.. אני הרגל בשבילך כבר, או שעדיין לא? את חושבת שאצליח שבוע אחד לא לכתוב כאן? כולם מצליחים סביבי, ואני עוד לא.. הייתה פגישה טובה היום, עם הגברת, אני חושבת.. את הדברים החשובים אני מתקשה קצת לשחזר, אבל נשאר בי איזה רושם חסר מילים של משהו עמוק. עמוק במובן האישי, שנכנס עמוק פנימה, בין הקיפולים הפנימיים והמוצלים.. נאסף-נאגר שם לנקבים וחגווים טמירים.. טוב, כאן אני סתם נהנית ממילים :-)) נפסיק עם זה..:-) אני מרגישה שאני מנסה לשנן את התחושה שעוררו בי המילים ששכחתי את שמן... לא נותרו לי מספיק מילים ממנה לשנן כדי להבין מה בדיוק נאמר שם, אז כל שנותר לי זה לשנן איזו תחושה חדה ומעורפלת באותו הזמן. זה חמקמק.. אני חושבת שמשהו זז שם פנימה.. ואת יודעת, אני מופתעת קצת שאחרי שנה ומשהו שאנחנו יחד אני עדיין מתקשה להיזכר במילים שלה ממש, ולוקחת איתי מהפגישה דווקא את התחושה שהיא אולי מחבבת אותי קצת. כך הרגשתי היום; שנדמה לי שהיא מחבבת אותי. שהמאמצים שלי כנים ושכמטפלת אפשר לחבב אותי. היום בערב גם אני מחבבת אותה. בסופו של דבר, למרות שכל כמה זמן אני מסתכלת עליה מהצד ושואלת את עצמי מי היא בשבילי ולמה שאשתף דווקא אותה מכל האנשים, אני חושבת שלא יהיה לי קל להיפרד ממנה בבוא היום. מצער אותי לחשוב על זה.. יש עוד על מה לדבר, אבל מעבר לזה, אני פשוט אתגעגע אליה. היום, אולי לראשונה, עיכלתי שהיא כבר מכירה אותי. שאנחנו ביחד כבר זמן מה. אלא שלא כמו בפעמים קודמות, הפעם הרגשתי עם זה טוב. קרוב. כאילו יש משהו אישי מאוד בינינו, משותף. בדרך כלל אני מרגישה שהרבה יותר קל לי עם אנשים זרים. יותר קל לי לעמוד מול קבוצה מלדבר עם אדם אחד (ובפרט אדם מוכר). מה שמעורר באנשים אחרים תחושה של קירבה; הידיעה שהצד השני מכיר אותך כבר, מעורר בי רתיעה והתכנסות, רצון להגן. כאילו הביטחון של הצד השני, שהוא מכיר אותי, מגביל אותי, מאיים קצת- מחייב אותי להתנהג ממש לפי התבנית שאני מדמיינת שיש לו לגביי. לפעמים אני מוצאת את עצמי מתקוממת בתוכי כנגד התפיסה של הצד השני, ובכל זאת לא יכולה להימנע מלהתנהג בדיוק בהתאם לציפיות/ניבוי שלו. איך דברים כל כך קטנים וטריוויאליים יכולים להיחוות פולשניים? מאיימים על העצמיות שלי, על היכולת שלי לתת לעצמי ביטוי אמיתי.. אולי אני לא אטומה ומבינה לאט למרות הכל, אולי אני פשוט זהירה מדיי כי הכל מורגש כמעט.. איפשהו בדרך כנראה השכחתי מעצמי שאני פגיעה..(פגיעה זה חלש) היום היא אמרה שהיא מרגישה שהמרחב ביני לבין האחר דחוק ומצומצם, לא מאפשר לי להתנהל מהנעליים שלי.. אני קצת מאלתרת מילים. זה החלק שקשה לי קצת לשחזר/להבין.. מתקשה קצת להבין את המילה הזאת, "מרחב" לא חשוב, אני גולשת לשיחה עם עצמי.. (מסוכן) איך זה תמיד קורה לי כאן? ואני חשבתי שרק אכתוב הודעת לילה טוב קצרה, שמרוב שתהיה קצרה לא תהיי בטוחה אם זו באמת אני.. ברח לי :-) כתבתי הרבה.. אולי מוטב שלא אשלח הכל? הלוואי ויכולת לשמור עליי משליחה של יותר מדיי.. זה אולי הזמן לאחל ליל מנוחה וגם לדרוש בשלומך, ממני בחמימות, לילך

לילך לילך, את יודעת, החיבה הפשוטה הזו שהרגשת ("כך הרגשתי היום; שנדמה לי שהיא מחבבת אותי. שהמאמצים שלי כנים ושכמטפלת אפשר לחבב אותי"), והגעגוע העתידי ("אני פשוט אתגעגע אליה"), והמוכרות הענוגה ("היום, אולי לראשונה, עיכלתי שהיא כבר מכירה אותי... כאילו יש משהו אישי מאוד בינינו, משותף"), הן בדיוק העדויות למרחב הזה שמתרקם ביניכן. ולא רק ביניכן, משום שהוא זולג משם לעוד מקומות בחייך, ולעוד יחסים. טוב שכך. שיהיה לך לילה טוב, וחמסין לא עז מדי, ופורים שמח, אורנה

כבר לילה.. לא אוסיף עוד הרבה עבודת קריאה והעלאה לכאן.. רק לומר תודה על החיבורים הרגישים בין המילים שלי לאלה שלך.. מרגישה את עצמי שופעת חיבה וחמימות מאז הפגישה עם הגברת שלי החמודה.. עטופה בה ומחזיקה אותה בתוכי חזק, מחייכת כל פעם שאני חושבת עליה (וזה קורה לא מעט). רק חבל שזה משבית אותי כל כך, כל החמימות האוהבת הזאת :-) הלוואי שזה יחזיק עד השבוע הבא, שתוכל גם להרגיש בזה ממש רב-תהפוכות הטיפול הזה שלי.. מפתיע כל כך.. בשבוע שעבר לא היה שום דבר שרציתי לספר לה והשבוע הגעתי עם פרח סגול שקטפתי לה.. גיחכתי על עצמי קצת, אבל ככה התחשק לי. אני כל כך לא בן אדם של תהפוכות, וזה דווקא נחמד שהמקום שלי איתה דינמי ובכל זאת יציב יחסית.. בשקט בשקט אני מוכנה להודות שאולי אני קצת צומחת.. אין לזה עדיין עדויות חיצוניות, אבל ככה זה מרגיש- תעלות המים שלי כבר פחות במעגלים סגורים.. אני אוהבת אותה, אורנה. ושמחה על עצמי שאני נותנת לעצמי סיכוי.. תודה על שלל האיחולים (שרב? באמת? בפורים?...אוי..) שיהיה סוף שבוע נעים, של מנוחה- מנחשת שהיה לך גדוש השבוע. ושתזכי לראות אלף פרצופים נרגשים של ילדים מחופשים, עם ברק בעיניים שמאחורי המסכה/איפור :-) (זה בערך הדבר היחיד שאני אוהבת בפורים..) ממני, לילך