אהלן

אורנה, מה שלומך? היום שחררתי כאן מלא מילים.. אני קצת מחייכת על עצמי.. אני רק כותבת כדי לומר לך שלום.. מרגיש לי מוזר לכתוב בימים שלך בלי לומר שלום :-) לא כל כך בא לי לשתף היום בטיפול שלי.. מרגישה שאין צורך. רק אומר שהיום היה קצת יותר בסדר. שיחה כזאת, בלי תכנון, שהתגלגלה דרך בחירת המילים לתחושות שבבסיסן... לא הבאתי שום דבר ממה שהתמודדתי איתו השבוע, למרות שהיה הרבה, כי לא התחשק לי לשתף אותה בכלום. ובכל זאת השיחה הזאת היום הייתה נעימה וטובה לי. טובה לנו, אני חושבת. שיחה משותפת איכשהו. איך אפשר לבוא כועסים כשבחוץ האביב מכה בכל החושים? :-) זה כמעט לא הוגן.. היא מבינה את המרחק שיצרתי. אפילו קראה לזה במקומי "עונש".. זה לא בדיוק עונש, אבל גם לא בדיוק לא-עונש.. זו מילה שגורמת לי לגחך על עצמי קצת, "עונש", אבל היא לא גיחכה. היא אמרה אותה ברצינות ובזה גרמה לי להרגיש שהיא מבינה ומקבלת. שזה לא מצחיק אותה. מעניין מה זה המנגנון הזה שברגע מרחיק או מקרב אותי.. איך זה שבלי שהדברים מדוברים בתוכי משהו בי "מחליט" בשבילי? מנתק אותי או מחבר אותי. זו תחושה משונה שיש דברים שאתה בעצמך עושה, ומתוך העשייה לומד מה כנראה הרגשת. מי זו ה"אני" הזאת שמגינה על עצמה בלי לספר לי? :-) זה משונה/מעניין.. אני קצת שמחה שיש בי כנראה מישהו שמספיק מודע לערכי/מכבד אותי, כדי להיות נועז ולהעניש... (מצחיק אותי קצת) מקווה שחצי שבוע עבר עלייך בשלום, חושבת עלייך בחיוך, (חיבוק נבוך של ביישנים) :-) לילך

לילך לילך, שלומי טוב, ואין כל צורך להתבייש בחבקנות האביבית הזו... יש לי שתי מחשבות קצרצרות לעת ליל: הראשונה עוסקת בתהליכים מקבילים, כלומר האופן בו "לא כל כך בא לי לשתף היום בטיפול שלי.. מרגישה שאין צורך" נוגע ומרפרר ומדבר (מתכתב, אומרים היום, כמדומני) עם: "לא הבאתי שום דבר ממה שהתמודדתי איתו השבוע, למרות שהיה הרבה, כי לא התחשק לי לשתף אותה בכלום"... אני חושבת שאולי היה נכון לך "להתקפד" קצת, להתכדרר קצת, לחפש את המילים קודם כל בפנים... מחשבה שנייה קשורה ל: "זו תחושה משונה שיש דברים שאתה בעצמך עושה, ומתוך העשייה לומד מה כנראה הרגשת". מבלי דעת ניסחת את אחד המודלים המרכזיים בפסיכולוגיה חברתית, וזה נחמד בעיני... כן, הרבה פעמים אנחנו מסיקים על הרגשתנו מכל מיני אינדיקטורים רלוונטיים יותר או פחות (הלב שלי דופק מהר = אני מאוהב), ולפעמים זה ממש מעניין להסתכל על ההיסקים שמובילים אותנו בדרכנו... שולחת שמחה, כתוספת לאביב, אורנה

אספר רק עוד סיפור אחד קטן ודי.. בתחילת הפגישה אני לפעמים מציצה מעבר לחלון, בודקת מה מצב הצבעונים שלנו. השבוע, בשל השרב שהיה, דאגתי להם כל השבוע מרחוק, ולכן כשבאתי פתחתי את החלון לראות מקרוב.. היא תמיד אומרת ומצביעה על הגדילה שלהם ואני הפעם מצאתי את עצמי "מרגיעה" את ההתרגשות שלה ואומרת שמכל פקעת נקבל פרח אחד, לא חשוב כמה גבעולים יצוצו. היא שאלה אם כדאי להשקות יותר ממה שהשקתה, ואני, למרות שהייתי משקה יותר, היה לי לא נעים להיות "המפקחת" בסיפור הזה, ואמרתי בנינוחות שנראה לי שהיא משקה טוב. השבוע גיליתי, לצערי, שאחד מנבטי-הצבעונים הלך לעולמו.. התייבש בשרב. היא הצטערה יחד איתי שלא היה מי שישקה, ושוב הרגעתי ואמרתי שאין מה לעשות- אנחנו נפגשות רק פעם בשבוע וזה כל מה שאפשר להשקות.. כאן כבר התחלתי לחייך.. :-) תודי שזה מעצבן-מצחיק שכבר אי אפשר לדבר על הפקעות שלנו בשקט, בלי שזה יהפוך למטאפורה לדברים אחרים.. נעימות לי מאוד מילים ומחשבות הלילה שלך, אורנה נחמד לי גם שענית לי ב"אהלן" חברי :-) תודה על המילים שלך (שמחה זה כיף!) לילך