קהל רפאים

אורנה, מה נשמע? חשבתי שלא אכתוב היום.. יש איזו מצגת להכין למחר והעבודה עוד רבה.. ממילא לא אספיק את כל מה שתכננתי- אז את תהיי ההפסקה שלי, בסדר? (אחת מיני רבות, לצערי, :-) עסוקה בחלימה בהקיץ...) העתקתי לכאן קטע שאני מאוד אוהבת.. "ראובן ושמעון – נתאר לנו עתה שני בני אדם מסוג הדימוי, היושבים זה על יד זה ומסיחים זה עם זה – ראובן ושמעון – ונמנה עתה את הפרצופים המשחקים במחזה זה. ראשית: הנה ראובן כפי שהוא רוצה להראות בעיני שמעון, ושמעון כפי שהוא רוצה להראות בעיני ראובן; ראובן כפי שהוא נראה באמת לשמעון, שבדרך כלל אינה זהה עם הדמות הרצויה לשמעון ולהיפך; הוסף לכך את ראובן כפי שהוא נראה בעיני עצמו ואת שמעון כפי שנראה בעיניי עצמו, ולאחרונה ראובן על רמ"ח ושס"ה שלו ושמעון על רמ"ח וסש"ה שלו. שני יצורים חיים ושש דמויות מדומות, קהל רפאים ממש המעורב תכופות בשיחת השניים! אם כן, מה מקום הנחת בשביל אמיתותו של הקשר הבין אישי" מתוך "יסודותיו של הבין – אישי"/ מרטין בובר יש לי יחסי אהבה-שנאה עם המטפלת שלי (בתוך עצמי) אני חושבת שיותר נעים לי עם המטפלת המדומיינת שבי מאשר ממש איתה. כשאני נזכרת בפנים שלה ובמבט שלה אני נסוגה ומתרחקת ממנה ולא בא לי כלום. קצת נבהלת מהנוכחות של עוד מישהו, אולי. אני לא לגמרי סומכת עליה, בלי שאני ממש מבינה למה לא. היא לא מרגישה לי קרובה באמת והשפה שלה לא תמיד אמינה לי. (חבל..). אני הרבה פעמים מרגישה שאני שונאת אותה על איך שאני נראית בעיני עצמי בנוכחותה. המחשבות עליי שאני מייחסת לה גורמות לי לשמר איזה דימוי של חסרת יכולת, נסוגה, פחדנית, חרדתית.. ועוד הרבה דברים טובים. נמאס לי להיות איך שאני כשאני איתה, ואני לא יכולה אחרת. נכון טיפשי? היא התרעמה היום על שאני מדברת רק עם עצמי.. שאני חושבת רק עליי ומדברת רק עם עצמי. היססתי אם היא כועסת.. (והפעם שאלתי) שוב הפחדנות הזאת.. שני יצורים חיים ושש דמויות מדומות, קהל רפאים ממש המעורב תכופות בשיחת השניים! מה מקום הנחת, אורנה, בשביל אמיתותו של הקשר הבין אישי? ("אורנה", אגב, זה גם במקור..) סתם :-) זה לא :-) מה אעשה עם קהל הרפאים הזה?? ועוד לא דיברתי על קבוצת ההדרכה שאני מדמיינת שיש לה.. :-) תיכף חצות.. אחזור לעבוד.. חלומות פז, לילך

לילך יקרה את יודעת ,אני מוצאת את עצמי יותר ויותר מצפה ליום ד', נראה שאת מספקת את הסיבה...לאחרונה את מתמקדת בכתיבה ,על יחסי האהבה - שנאה שלך עם המטפלת . ואני שואלת את עצמי ,'מה היא עושה שם בכלל , מדוע עליה להתגמד כ"כ אל מול המטפלת , איזו תועלת יש לטיפול שכזה ,ואולי אף ההיפך מזה... חייבים להשאר שם....? ואולי להחליף טיפול ,או מטפלת.....? לא יודעת ,יתכן ויש לך את הסיבות להמשיך ולהשאר שם. לילך,אילו תהיות ביני לביני ,ובאמת ,אינך חייבת להגיב. פשוט, צר לי לקרא אותך. מקווה יחד אתך לימים אופטימים יותר.. סתם קוראת אנונימית. .

אהלן ריקי, נחמד שהגבת :-) (תודה) אל דאגה. היא בסדר, המטפלת שלי. אתמול בדיוק חשבתי על זה שאני לא בטוחה שהייתי יכולה להביא אליה את מה שכתבתי כאן. שאולי הייתי משתדלת יותר לדייק במילים לו הייתי צריכה. שאולי אני עושה לה קצת עוול. לא עוול גדול, כי הרי אלה תחושותיי באמת כשאני לא לידה, אבל עוולצ'יק בטח. גם אם רק כזה שנוגע לדיוק במילים. לא צריך מטפלת אחרת. מה שיש עכשיו זה טוב. זה פשוט אני שלא יודעת להיעזר בה. מאוד יכול להיות שגם לה יש איזה חלק בזה, אבל לגמרי לא רק. זו אני שלא סומכת עליה, אני שלא לגמרי רוצה כרגע לשתף אותה, אני שלא מאמינה עד הסוף למילים שלה. היא שם. ואם אני לא יודעת לומר לה מה מתאים לי ומה לא, למה אני מאמינה ולמה לא, אז זו בעיה שלי. כי היא שם והיא כן מזמינה אותי, גם אם אני לא שומעת. אני לא יודעת למה זה ככה איתה. מרגישה שממש קשה לי לתת בה אמון, באמת ובתמים. שגם כשאני ממש ממש אוהבת אותה, זה לא עד הסוף. רגל אחת תמיד נשארת על הגדר. אני לא עויינת או מביעה איזה משהו קשה- האוירה רוב הזמן נעימה בחדר, אבל בפנים אני נאבקת בכל מיני קולות. לא מצליחה להבין למה לא משנה מה קורה בינינו, היא אף פעם לא מספיק קרובה. משהו שם תמיד נשאר "טוב אבל לא מספיק". מה יש בי שמונע ממני לשתף אותה עד הסוף? האמת, לפעמים פשוט נראה לי שמעבר לחיבה הקטנה שלי כלפיה, היא פשוט לא הטיפוס שלי. שאם היינו נפגשות ככה סתם, בסיטואציה אחרת, לא הייתי רוצה לשתף את הטיפוס והאדם שהיא בכל הדברים הקטנים שבי. כן הייתי מחבבת אותה, אבל לא היינו נעשות קרובות. לא בגלל משהו מסוים, אלא פשוט בגלל שהיא לא הטיפוס שלי. היא קצת זרה, בסגנון שלה. היא מאוד נחמדה, כיף לי לצחוק איתה (רוב הזמן אני לא מרגישה שהיא צוחקת עליי), היא סקרנית, יש לה חוש הומור, הכל בסדר, אבל משהו שם עדיין לא זה. יש איזה גאוותן פנימי שמגחך, קצת בבוז, ושואל "אותך לשתף?! הצחקת אותי". ואולי זה בכלל לא קשור ופשוט אני קשה יותר ממה שחשבתי. אין לי מושג. אני חושבת שבפגישה האחרונה הזרתי את עצמי בפניה (הפכתי את עצמי לזרה). אמרתי כמה אמירות לא קלות קצת בשיוויון נפש. או לפחות לא באורח המתכנס והרגיל. אני חושבת שהיא לא מכירה אותי ככה. אני לא בטוחה אם זו אני שהתרחקתי או היא שהתרחקה. אבל אני לא דואגת. כל עוד אצליח לסנן את עצמי כמה שפחות, יהיה בסדר. "אחרי הירידות עוד תבואנה עליות" (יש שיר כזה, שיר הליכה של טיולים :-) שוב תודה שכתבת, לילך

לילך לילך, אני מרגישה אותך מרשה לעצמך לבטא משהו קשה יותר לגבי הקשר הטיפולי שלך. מגמה שהחלה כבר בשבוע שעבר, אז אולי יותר בתגובותינו מאשר בכתיבה שלך, ואילו עתה כאילו הפנמת את קולנו. אני לא יודעת אם להצטער על שתרמנו לקלקול, או להבין שעזרנו לשחרר קול שממילא כנראה היה שם. כך או כך, אני מניחה ומאמינה שאת יודעת וזוכרת את אי המושלמות של כולנו (אנשים ומטפלים טובים ככל שנהיה). כל עוד את בוחרת להיות שם, היי שם במלואך, ודברי את מחשבותייך בכנות ובאומץ. מסתבר שקהל הרפאים שלך כאן מחבב ומעריך את מילותייך... כתמיד, אורנה.

אורנה אורנה :-) אל תצטערי. זה היה שם תמיד, פשוט חבוי קצת, כי לא נעים להיות נוקשה.. מהתגובה שלך ושל ריקי אני מבינה שניתן לפרש את דבריי כאילו גם השבוע התפקשש לנו משהו, לי ולמטפלת, אבל השבוע דווקא היה בסדר. קריר אולי, אבל לא התקלקל שום דבר. הכל בסדר. באופן תמוה, אולי בגלל מיעוט שעות השינה, היום הייתי רק אני. בלי קהל רפאים של קולות וספקות והתחבטויות. רק אני- קול אחד חזק. כל יתר החלשים השתתקו. היום נוכחתי לדעת שכל מיני דברים קטנים שאני מסמנת לעצמי בדר"כ כדברים שאפשר להביא לטיפול, סומנו גם היום אך בוטלו מיד! אין שום דבר שבא לי לשתף אותה בו. אפילו לא בדברים טכניים כמו הלו"ז שלי. זה לא מלווה בשום כעס או עלבון, זה בלי עוצמות, פשוט לא בא לי. אין לי עניין. אני חושבת תוך כדי שאני כותבת...(קראתי את מה שכתבתי, ולמרות שזה לא לגמרי מדוייק, כי אני יודעת שכן אכפת לי, שאלתי את עצמי מה אני עושה..) אני פתאום חושבת שאולי אני יודעת מה אני עושה.. קצת חוששת לבטא את זה ממש במילים, כי אז זה יסדוק את ה"אני המתפקדת" שגיליתי היום, וחבל.. אני בכל זאת ארשום כדי לא לשכוח.. אני חושבת שטוב לי בלעדיה ולדעת שהיא ישנה. לאותת- אני אדישה אלייך ואת לא מזיזה לי ואני מתפקדת מצויין בלי לשתף אותך ואפילו יותר קל לי כך. אבל לדעת שהיא כאן. אופציה שמחכה לי. ואולי זה גם כדי להחזיר שליטה... להשאיר אותה כ"אופציה". כסתם תלויה באויר, בלי לתת לה יותר מדיי יחס. להתעלם ממנה (אבל לדעת שהיא ישנה). זה לא כדי לעזוב... זה כדי להישאר. בנתיים זה מה שאני צריכה לעשות.. לנשוף ולנשוף ולנשוף ולראות שהבית לא קורס (השארתי לה את הכבוד להיות שלושת החזירונים.. ;-) כך אני נושפת.. בקור, בחוסר עניין.. מביך קצת הרוע הזה, אבל זה לא רוע באמת, ואלה רק מילים כתובות שהמרחב שבינינו יכול לספוג. גם הן לא באמת. אני לא דואגת.. אז ברשותך, אשחרר איזו קללה לא אכפתית, אדפוק על השולחן בהחלטיות ואמשיך בשלי בלעדיה. זה באמת בסדר.. לא להצטער.. שיהיה לאורנה סוף שבוע נעים וטוב, (וגם לריקי) לילך